19. אמנם כן, בשנת 2006, כשאושרה התכנית לשינוי יעוד הקרקע, מ'שטח חקלאי' ל'דרך', היתה פרי אור בעלת זכות מובהקת בקרקע – זכות חכירה לדורות. ברם, בנסיבות ענייננו, דומה כי שינוי הייעוד כשלעצמו לא היה מזכה אותה בתשלום פיצוי, בגין הפקעה שטרם באה לעולם. באותה עת, נותרו כשלוש שנים עד למועד תום תוקף החוזה, ללא אופציית הארכה. בהמשך, כאשר יצאה ההפקעה אל הפועל, חוזה החכירה שבין רמ"י לבין פרי אור, כבר לא היה בתוקף, ומשכך החזקתה של פרי אור בקרקע לא היתה מכוח חכירה. בנסיבות הללו, לא היתה זכאית פרי אור לפיצויים בגין ההפקעה.
20. אמת נכון הדבר, סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, קובע כי "נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית [...]" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס'). כפועל יוצא, ניתן היה לטעון כי אלמלא אישור התכנית בשנת 2006, היתה רמ"י נכונה להאריך את תקופת החכירה. דא עקא, לבד מן העובדה שתביעה מכוח סעיף זה התיישנה זה מכבר (סעיף-קטן (ב) קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית), הארכת חוזה חכירה = אינה זכות קנויה, בייחוד כשבחוזה עצמו, לא בא זכרה של אפשרות הארכה. כל פרשנות אחרת, תקים זכות פיצוי לכל מי שהתקשר בחוזה לתקופה מוגבלת, בתנאים מוגדרים – עד עולם. בכל מקרה ומקרה ניתן יהיה לטעון, כי שינוי היעוד הוא אשר הביא לאי-ההארכה, ולא הטעם הפשוט והמתבקש – פקיעת החוזה, כמוסכם מראש.
21. על כן, לא היה מקום לפסוק פיצויים בשל אי-ההארכה, כשלעצמה, שכאמור אינה זכות קנויה; גם לא היה מקום לפסוק פיצויים בגין ההפקעה בפועל, מאחר שזו נעשתה לאחר שפקע החוזה, כך שלא ניטלה כל זכות מידיה של פרי אור.
22. ודוק. לפי חוזה החכירה (סעיף 15), נתונה היתה הרשות בידי רמ"י, להוציא את הקרקע מידיה של פרי אור, במקרה של שינוי יעוד, בהודעה מוקדמת בת שנה לפחות, עוד קודם לסיום תקופת החכירה. במקרה שכזה, ודווקא בו, נקבע כי ישולמו פיצויים לפרי אור עבור זכויות החכירה, תוך התחשבות במטעים שנטעה; ומכלל הן אתה שומע לאו.
23. אמנם, נטען כי פרי אור הוסיפה לעבוד את האדמה גם לאחר תום תקופת החכירה, נטעה נטיעות, שילמה דמי חכירה עבור תקופה זו, ולא נדרשה לפנות את הקרקע, עד מימוש ההפקעה בפועל. ברם, לא די בכך; אין באלה כדי לסייע בידה. כאמור לעיל, בתקופה זו, שבה זכותה של פרי אור בקרקע לא היתה מוסדרת בחוזה, ניתן היה לראותה כבת-רשות מכללא, עד מועד ההפקעה בפועל; לא יותר מכך. מעמד זה, אין לראותו כמעין חוזה חכירה בעל-פה, והוא אינו מקנה זכות לפיצויים. כאמור, החל משנת 2006, משעה ששוּנה הייעוד, ונקבע כי הקרקע תופקע, שוב לא יכולה היתה רמ"י להחכּירהּ מחדש. כפי שצוין בתעודת עובד הציבור: "ככל ולא הייתה מניעה לחידוש החכירה וככל ולא הייתה הפקעה, הייתה פועלת הרשות לבחינת חידוש החכירה בתנאי החלטת המועצה ביחס לשטח החוזה" (ההדגשה שלי – נ' ס'). כלל בסיסי בדיני הקניין קובע כי אדם אינו יכול להקנות לאחר זכויות שאינן בידו (nemo dat quod non habet). כך הוא הדבר בענייננו, מעת אישור התכנית ואילך, לא יכולה היתה רמ"י להחכיר את הקרקע מחדש. על כן, במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי המשך החזקת פרי אור בקרקע, כמו גם תשלום דמי חכירה בתקופה זו, עד להפקעה בפועל, עולה כדי חידוש חוזה החכירה.