15. לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, ואת הנספחים שצירפו לעיוננו, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי – יבוטל. כאמור, בקבעו כי על הוועדה לפצות את פרי אור בגין הפקעת הקרקע, נסמך בית המשפט המחוזי על ההנחה, שלפיה פרי אור מחזיקה בזכות על הקרקע. יסודה של זכות זו, בכך שאלמלא בוצעה ההפקעה, היתה רמ"י מחדשת את חוזה החכירה עם פרי אור לתקופה נוספת. קביעתו-זו של בית המשפט המחוזי – אינה מקובלת עלי.
16. כאמור, ביום 25.11.2010 הודיעה הוועדה, בהתאם לקבוע בסעיף 5 לפקודת הקרקעות, על כוונה לרכוש זכויות בקרקע, באשר היא נדרשת לצורך ציבורי. בהודעתה ציינה הוועדה, כי בעל זכות בקרקע רשאי לדרוש פיצוי בגין כוונה זו, בתוך 60 יום ממועד פרסום ההודעה, לאחר שהוכיח זכותו בה. מלשון הסעיף ניתן ללמוד, כי הזכאים הפוטנציאליים לפיצוי הם: "כל אדם, ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה של הקרקע, או כאדם שיש לו טובת הנאה בה". גם לשון סעיף 5א משמיעה אותנו כדברים האלה; בסעיף זה נקבע, כי מקום שבו "פורסמה הודעה לפי סעיף 5", "ייתן שר האוצר הזדמנות לבעל הקרקע ולמי שיש לו טובת הנאה בקרקע, לטעון את טענותיהם נגד רכישת הקרקע [...]" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס').
17. יש לבחון אפוא האם ניתן לראות את זיקתה של פרי אור לקרקע – נוכח סיום תקופת החכירה – ככזו המקימה לה זכויות של 'בעל הקרקע', או למצער של 'מי שיש לו טובת הנאה בקרקע'; זיקה העשויה להקנות לה זכות לפיצויים בגין ההפקעה. לטעמי, התשובה לכך בשלילה. אבאר דברַי.
18. כפי שפורט לעיל, במהלך שנת 1973 נחתם חוזה חכירה עם פרי אור. תנאי החוזה – ברורים. נקבעה תקופת חכירה, שעתידה היתה להסתיים ביום 31.8.2009, ואכן כך היה. לאורך השנים שילמה פרי אור את דמי החכירה, עיבדה את הקרקע, נטעה נטיעות, נהנתה מהפירות שהוציאה האדמה, והצדדים כולם יצאו נשכרים. משנסתיימה התקופה האמורה, ומשעה שחוזה החכירה לא כלל אופציית הארכה, פקע ההסכם בין הצדדים, ומאותה עת ואילך הוסיפה פרי אור להחזיק בשטח כבת-רשות מכללא, כפועל יוצא מהעדר דרישה לפינוי השטח, עד למועד ההפקעה בפועל. בעל מעמד שכזה, אינו יכול לצפות לפיצוי כספי עתידי בעת שיפונה מן הקרקע. ישיבתו בה אינה אלא מכוח הסכמה שבשתיקה, משום שלא התעורר צורך מיידי לפנות את הקרקע; שלא לאחוז במידת "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה" (מלכים א ג, כו).