טענה נוספת שהעלתה הממשלה בהתייחס לחלופה זו, נוגעת לקטגוריות 'היברידיות', הכוללות מוצרים חיוניים ולא חיוניים, דוגמת ביגוד. נטען, כי אם תוכנס הקטגוריה לרשימת המוצרים האסורים, יעמוד הדבר בסתירה לאמור בסעיף 8 לחוק, שלפיו אין להגביל את המסחר, אלא בכפוף להצבת "סייגים שיבטיחו ייצור, הובלה ואספקה של מוצרים חיוניים או הצטיידות בהם וכן מתן שירותים חיוניים או קבלתם". גם טענה זו – דינה להידחות. אם אכן סבורה הממשלה כי קיימים פריטים חיוניים בקטגוריית הביגוד, שאם תֵאסר מכירתם יעמוד הדבר בסתירה להוראות החוק, היה עליה לציין זאת במפורש בתקנות, כפי שנעשה לגבי מכשירי חשמל ומוצרים לתיקונים חיוניים, ולגבי מוצרים מתחום המחשבים והתקשורת. הלכה למעשה, הפועל היוצא מעמדת הממשלה הוא, כי בכל הקשור למכירת מוצרים חיוניים 'סמויים' (שאינם נקובים בתקנות בשמם), דוגמת פריטי ביגוד חיוניים, תלוי הציבור ברצונם הטוב של מוכרי המזון וההיגיינה, התרופות והאופטיקה. כאמור, מכוח מבחן 'עיקר העיסוק', ובשים לב למפורט בתקנה 7 לתקנות, הם, ורק הם, רשאים למכור את המוצרים הללו, אך גם זאת, באופן עקיף בלבד, אם הוכיחו עמידה במבחן 'עיקר העיסוק'. לא ניתן אפוא לומר, בפה מלא, כי קיימים סייגים המבטיחים אספקה של פריטי ביגוד חיוניים. אם בעלי העסקים הללו יבחרו שלא למכור ביגוד – ונזכיר כי מכירת ביגוד אינה עיקר עיסוקם (כמתחייב ממבחן 'עיקר העיסוק') – אין כל הוראה המחייבת אותם לעשות כן; ברצותם ירחיבו, וברצותם יקצרו. ואכן, מי לידנו יתקע כי בתי העסק הנזכרים בתקנה 7(1), אכן מוכרים את כל פריטי הלבוש החיוניים שהזכירה הממשלה בהודעתה המשלימה? [גרביים, ביגוד לחורף, הלבשה תחתונה, וכדומה]. דווקא לשיטת הממשלה, אם ביקשה למלא אחר הוראות סעיף 8 לחוק, היה עליה לציין את פריטי הביגוד החיוניים באופן מפורש, ובכך למנוע פגיעה באספקתם; אף על-פי כן, הדבר לא נעשה. נאמר בזהירות, כי נראה שטענה זו התעוררה והועלתה לפנינו רק בדיעבד, כדי להצדיק את המצב המשפטי הקיים, למרות הפגיעה הטמונה בו, בעותרות ובדומיה. זאת אין לקבל. אם סבורה הממשלה כי קיימים תחומים חיוניים שלא בא זכרם בתקנות, והם עלולים לעמוד בסתירה להוראות החוק, תתכבד ותעשה כן באופן מפורש. אין להצדיק מכוחם את המשך הפגיעה.
30. החלופה השניה שהציגה לפנינו הממשלה, היא הותרת מבחן 'עיקר העיסוק' על כנו, לגבי בתי עסק לממכר מזון, היגיינה, אופטיקה ותרופות, אך לצדו איסור כולל על מכירת מוצרים לא חיוניים, תוך אזכור 'קטגוריות לדוגמה' של מוצרים לא חיוניים (הוזכרו: צעצועים ובשמים). בהתייחס לחלופה זו, נטען כי היא אינה כוללת הגדרה ברורה, מהם מוצרים חיוניים ומהם מוצרים שאינם חיוניים, ועל כן, בהעדר פרשנות ברורה, ובהינתן עקרון החוקיות, לא ניתן יהיה להטיל איסור מכוחה. גם טענה זו – דינה להידחות. כפי שפורט לעיל, בעבר החילה הממשלה את מבחן 'עיקר העיסוק' על כל בתי העסק החיוניים. עם זאת, בחלוף הזמן שוּנה המבחן ביחס לאמור בפרט (3) לתקנה 7. נקבע, כי בתי העסק הכלולים בפרט זה, אינם רשאים למכור אלא מוצרים חיוניים, ופורטה רשימה, לא סגורה, של המוצרים החיוניים שמכירתם תוּתר. כאמור לעיל, פרט זה עוסק ב"חנות המציעה למכירה והמוכרת מוצרים מהמפורט להלן, ובלבד שהיא מציעה למכירה ומוכרת מוצרים אלה ומוצרים הנזכרים בפסקה (1) לעיל בלבד", כשבכלל זה "מכשירי חשמל חיוניים לבית, כגון מקרר, תנור אפייה, תנור חימום ומזגן", "מוצרים הדרושים לתיקונים חיוניים, לתחזוקת מערכות תשתית של הבית, כגון תיקונים במערכות חשמל, אינסטלציה, גז וחימום" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס') ועוד. הנה כי כן, פרט (3) מקיים תנאים דומים מאוד לאלו שנשללו זה עתה על-ידי הממשלה בהודעתה, ולמרות זאת, לא נטען לגביו כי אינו אכיף. כך, נקבע בו כי תותר מכירת מוצרים חיוניים בלבד, כמפורט בהמשך התקנה, אך למעשה, רשימת המוצרים שנקבעה לא הוצגה כרשימה סגורה (צוינו מספר מוצרים, אך קדמה להם המילה 'כגון'). ממילא, גם כאן יכולה היתה הממשלה לטעון, כי הדבר אינו אכיף, משום שכל בית עסק יציג את פרשנותו-שלו, לגבי זהות המוצרים החיוניים. משלא עשתה כן, וקבעה הסדר כאמור, אין לקבל את טענתה עתה, ביחס לתיקון פרט (1) שלתקנות. היה עליה לקבוע אותו הסדר, כפי שאכן שקל שר הבריאות לעשות, ובכך למנוע את המשך הפגיעה בעותרות ובדומיהן.