המשיבה מנגד טוענת כי לשונו של ההסכם תומכת בפרשנותה ובהתאם לה תקופת ההסכם בת 5 וחצי השנים נקבעה כ"תקופת מסגרת" וכי לאחר תקופת הפיילוט ניתן להפסיק את ההסכם בהודעה מוקדמת בת 60 יום מידי שנה, שאם לא כן יתחדש ההסכם באופן אוטומטי לשנה נוספת. לטענת המשיבה תימוכין לפרשנותה זו ניתן למצוא בתכתובת דואר אלקטרוני בין הצדדים במסגרת המשא ומתן קודם לחתימה על ההסכם, ממנה עולה כי ביום 20/7/20 השיבה הגב' שרית דור בשמו של הבנק למר דגן במענה לדרישתו ולפיה ההסכם יהיה ל3.5-5.5 שנים ולאחר חצי שנה תהיה נקודת יציאה הדדית מההסכם כי :"נכון, כאשר בתקופת הארכת החוזה ל 3.5-5.5 שנים נקודת היציאה תהיה כל שנה". לטענת דגן, הודעת דואר אלקטרוני זו – אשר לא גולתה על ידי הבנק במסגרת בקשתו ואשר הוגשה לבית המשפט על ידי המשיבה במסגרת בקשה לצירוף ראיות נוספות לאחר סיום הדיון בצו המניעה, מחדל עליו תוסיף המשיבה טיעון בהמשך– מלמדת תימוכין לפרשנות המשיבה ובהתאם לה קיימת לכל אחד מהצדדים הזכות להפסיק את ההסכם מידי שנה קלנדרית כפי שנעשה על ידי המשיבה. לטענת המשיבה כיוון שכך הרי
--- סוף עמוד 9 ---
שממילא סיכויי התביעה במסגרתם עותר הבנק להצהרה בדבר המשך תוקפו של ההסכם, נמוכים.
שנית- טוענים הצדדים טענות הנסבות על הפרת ההסכם - כך לטענת המשיבה בהינתן שהבנק הפר את ההסכם – הפרות אשר פורטו לעיל בהרחבה במסגרת תיעוד התכתובת בין הצדדים – הרי שקמה לה הזכות לבטל את ההסכם, כפי שנעשה על ידה בפועל בהודעתה מיום 24/8/20. עוד מוסיפה המשיבה וטוענת בהקשר זה, כי משבוטל ההסכם ממילא לא ניתן להידרש לסעד האוכף את ההסכם שאינו קיים עוד. הבנק מצדו טוען כי אין ממש בטענות המשיבה בדבר הפרת ההסכם על ידו וכי לא זו בלבד שלא הפר את ההסכם אלא שכפי שפורט לעיל, היה זה הוא אשר פעל בהתאם להסכם והמשיבה זו אשר לא קיימה את מלוא התחייבויותיה בהתאם לו ובפרט לאחר שגמלה בליבה ההחלטה להביא את ההסכם לידי סיום הואיל והעדיפה על פני הבנק את ההתקשרות עם בנק הפועלים השווה לה יותר מבחינה כלכלית. בהקשר זה מוסיף הבנק וטוען כי טענותיה של המשיבה בדבר הפרת הסכם (כמו גם טענותיה הנסבות על משבר אמון) נטענות בחוסר תום לב ונוצרו יש מאין באופן מלאכותי רק על מנת להקים למשיבה עילה להפסקת ההסכם וזאת, משהתחוור למשיבה כי אין לה זכות להפסקת ההסכם מידי שנה קלנדרית כפי שסברה תחילה.
שלישית – טוענת המשיבה כי ממילא אין מקום להורות על אכיפת ההסכם – וזאת בהתאם לפסיקה במסגרתה נקבע כי אין לאכוף הסכמים מסוג זה אשר יש בהם מימד של אמון אישי ובמיוחד בהינתן משבר אמון ביחסים בין הצדדים. לטענת המשיבה משבר האמון מקורו במצגי שווא אשר הוצגו על ידי הבנק לאורך תקופת הפעילות המשותפת ובהתאם להם ההתקשרות עם המשיבה אינה כלכלית לבנק ואינה עונה על ציפיותיו. לטענת המשיבה כפועל יוצא ממצגי שווא אלו, הגדילה המשיבה את פעילותה ואת אמצעי הפרסום אשר הוקצו לבנק והכל כאשר היא נושאת בעלויות נוספות. אלא, שלטענת המשיבה משביקשה היא להפסיק את ההסכם התחוור לה כי מצגי הבנק אינם אלא מצגי שווא וזאת, הואיל ולא זו בלבד שהבנק סירב להפסיק את ההתקשרות (כפי שהיה מצופה ממנו לו אמנם לא היה שבע רצון ממנה), אלא שהבנק אף הסכים להעלות את התמורה המשולמת למשיבה באופן משמעותי. לטענת המשיבה בנסיבות אלו לא זו בלבד שהבנק עשה עושר ולא במשפט במהלך ההתקשרות החוזית הואיל וגרם לה להוצאות עודפות נוספות, אלא שחל משבר אמון ביחסי הצדדים אשר לאורו אין מקום - בהתאם לדין - להורות על אכיפת המשך ההתקשרות בין הצדדים. עוד טוענת המשיבה כי ממילא במסגרת התקשרותה עם בנק הפועלים לא התחייבה לבלעדיות ומשכך, אין ממש בטענה ולפיה היא מבקשת להפסיק את ההסכם לאור התקשרותה עם בנק הפועלים. ההפך – נטען כי ההסכם עם הבנק כדאי למשיבה כלכלית הואיל והוא מקים לה תמורה נוספת.