"הסכם השכירות" בוטל על ידי התובעות שכנגד.
החליף אותו "כתב ההתחייבות הבלתי חוזר" שנחתם ביום 19.1.2017.
כתב התחייבות זה סעיפיו מעטים – 12 סעיפים – והוא משתרע על 2 עמודים ועניינו, אופן ומועדי תשלום החוב של הנתבעים שכנגד עם סיום "הסכם השכירות".
סעיף 5 ל"כתב ההתחייבות בלתי חוזר" אימץ לתוכו את סעיף 30.3.4 של "הסכם השכירות" ללא שנעשה בו שינוי ו/או התאמה כלשהו ל"כתב התחייבות בלתי חוזר" קצר זה.
התרשמתי שהצדדים נהגו כך מתוך נוחות ואימוץ אוטומטי של סעיף זה ללא שהקדישו מחשבה ובדיקה אם הוא מתאים לכתב ההתחייבות הבלתי חוזר וההתחייבויות בו, השונות והאחרות מ"הסכם השכירות", וללא שביצעו בו את ההתאמות הנדרשות והמתחייבות.
+
החוב על פי "כתב ההתחייבות הבלתי חוזר" הוא 844,000 ₪.
במועד החתימה החזיקו התובעות שכנגד בידיהן שתי ערבויות בנקאיות, צמודות מדד וריבית. האחת - בסך 145,191 ₪ שעם מימושה שיעורה היה 180,131 ₪; והשנייה – בסך 49,832 ₪ ובסה"כ ערבויות בנקאיות בסך 195,023 ₪. קרי, שיעורו של החוב הבלתי מובטח בערבויות בנקאיות היה 648,977 ₪.
--- סוף עמוד 48 ---
בנוסף לערבויות הבנקאיות, נמסרו לתובעות שכנגד עוד 65 שיקים אשר כיסו את יתרת החוב וניתן היה לפעול למימושם באמצעות הוצל"פ אם הם לא היו מכובדים (בפועל כאמור, עד לחודש דצמבר 2020 נפרעו כבר 45 שיקים בסך 10,312 ₪ כל אחד).
בנוסף לכך, נחתמה ערבות אישית בלתי מותנית של יניב חכמוף למילוי כל התחייבויותיה של קפה מודיעין בהתאם לכתב ההתחייבות הבלתי חוזר.
המסקנה המתבקשת הנה, שאימוץ סעיף הפיצוי המוסכם - 30.3.4 - של "הסכם השכירות" ל"כתב ההתחייבות הבלתי חוזר" בסכום של 415,976 ₪, הוא בלתי סביר לחלוטין ויש להפחיתו בשיעור ניכר.
אומנם סעיף 5 לכתב ההתחייבות והבלתי חוזר שהחיל את סעיף 30.3.4 ל"הסכם השכירות" יש לו תחולה גם על ההתחייבות לפינוי המושכר עד ליום 20.1.2017, ואולם ביום חתימת כתב ההתחייבות הבלתי חוזר – 19.1.2017 – היה ידוע, שלאחר שביום 18.12.2016, התובעות שכנגד הודיעו לנתבעים שכנגד על ביטול "הסכם השכירות" (נספח 3 לכתב התביעה), החלו הנתבעים שכנגד בתהליך השלמת פינוי המושכר ושלמחרת היום - 20.1.2017 - יסתיים הפינוי. על כן גם נקבע מועד הפינוי ליום המחרת 20.1.2017 ובמועד זה התבצע הפינוי.