עמדת משרד הבריאות ורמב"ם הייתה כי בשל כך ש"לא התבקש כל סעד המופנה כלפי המשיבות"; שלמשרד הבריאות לא הייתה כל נגיעה למכרז; ושרמב"ם "אינו אלא צד עקיף למכרז כ'קבלן משנה'", אין להם עמדה לגופה של המחלוקת בערעור. עוד צוין כי מאחר שרמב"ם הוא קבלן משנה, הרי שהמענה לטענות המערערת יובא על ידי אומגה – היא הזוכה במכרז. כן יוער כי המשיבות 9-5 הן יתר המציעות שהגישו הצעה במכרז, והן לא הגישו עמדותיהן בהליכים דנן.
8. למען שלמות הדברים יוער כי ביום 2.12.2020 הגישה פנגיה בקשה לצירוף ראיות בערעור, ובכלל זאת עתרה לצירוף מסמכים המעידים, לשיטתה, על כך שהמצג שהוצג לבית המשפט לעניינים מינהליים בכל הנוגע למעורבות רמב"ם בניהול המעבדה היה מטעה; ועל כך שהרשות שינתה את תנאי המכרז בדיעבד, בכל הנוגע לאיסור על העסקת עובדי מדינה (בשים לב לזהותה של מנהלת המעבדה שבחרה אומגה). הרשות ואומגה התנגדו לצירוף הראיות החדשות, בין היתר בטענה כי מדובר בראיות שנועדו לבסס טענות שלא בא זכרן בהליך לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. לדברי הרשות, באחת הראיות יש דווקא כדי להוכיח כי רמב"ם הוא שותף בפרויקט, בהיותו "המוביל המקצועי" שלו. משרד הבריאות ורמב"ם הותירו את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט. אציין כבר עתה כי נוכח התוצאה שאליה הגעתי לא מצאתי שיש לקבלה.
דיון והכרעה
9. הדיון בערעור שלפנינו מחייב אפוא מענה על שתי שאלות: ראשית, האם עתירתה של פנגיה הוגשה בשיהוי; ושנית, האם הצעתה של אומגה עומדת בתנאי המכרז. אקדים אחרית לראשית ואגיד שאיני סבור שהצעת אומגה, שהתבססה על רמב"ם כקבלן משנה, עומדת בתנאי הניסיון המקדמי שנקבע במכרז. בשים לב לכך, אף איני סבור כי יש לדחות את עתירת פנגיה בגין שיהוי.
שיהוי בהגשת העתירה
10. כאמור, בית המשפט לעניינים מינהליים קבע שעתירת פנגיה הוגשה בשיהוי, וזאת בפרט בשים לב ללוח הזמנים הדחוק שנקבע במכרז ושלפיו על הזוכה להקים את מערך הבדיקות בתוך 45 ימים מיום ההכרזה על הזכייה. כידוע, בבחינת השאלה אם עתירה הוגשה בשיהוי ישקול בית המשפט את מכלול נסיבות העניין (בר"ם 8257/18 מסורי נ' מנהל הבחירות במועצה אזורית עמק חפר, פסקה 6 (30.1.2019); עע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 19, 23 (28.12.2014) (בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין זה נדחתה, דנ"ם 116/15 אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ נ' עיריית תל אביב (9.2.2015)); כן ראו באופן כללי: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג – הביקורת השיפוטית: כללי הסף 1917 (2014); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 355 (2017) (להלן: ברק-ארז, כרך ד)). בענייננו, כאמור, ההכרזה על הצעתה של אומגה כזוכה במכרז ניתנה ביום 1.9.2020; בו ביום פנתה פנגיה לרשות במטרה לעיין במסמכים הרלוונטיים; הרשות אישרה לפנגיה להגיע לעיין במסמכים ביום 6.9.2020; יומיים לאחר העיון הגישה פנגיה את טענותיה במכתב לוועדת המכרזים; ורק ביום 15.9.2020 דחתה הרשות את השגות פנגיה. בשלב זה, נמשכה התכתבותה של פנגיה למול הרשות – והעתירה הוגשה ביום 24.9.2020. אכן, עסקינן במכרז שנקבעו בו קבועי זמן קצרים ביותר (ראו באופן כללי אצל ברק-ארז, כרך ד, בעמ' 360-357), ויש ליתן משקל גם לכך שבמועד הגשת העתירה אומגה כבר החלה בהוצאתו לפועל והשקיעה בכך, כנטען, כספים רבים. לצד זאת, איני סבור כי פנגיה "ישנה על זכויותיה" ואין אני משוכנע כי את העיכוב בהגשת העתירה יש לזקוף במלואו לחובתה. אך אף אם נפל שיהוי בעתירת פנגיה (ואיני רואה צורך לקבוע בכך מסמרות), בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי ואשר תובא בחלקו הבא של הדיון, שלפיה ההצעה הזוכה אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז, אני סבור כי אינטרס ההגנה על שלטון החוק מטה את הכף להידרש לערעור לגופו (עע"ם 1012/12 קופי טיים בע"מ נ' אחוה המכללה האקדמית לחינוך, פסקה 14 (22.8.2012)).