במלים אחרות, מכיוון שהמערער לא ידע, שיש לו זכות לקבל מ"שלב" את ערך מניותיו, בצורה משוערכת, הרי שהחוזה בינו לבין "שלב" לא כולל ויתור על זכות זו.
(ב) ניתן לתקוף טענה זו בשני מישורים:
המישור העובדתי - היינו, כי המערער ידע בפועל על קיומה של הזכות; המישור המשפטי - פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי) קבע מבחנים אובייקטיביים לכריתת חוזה, כך שלא הרצון הסמוי אלא ביטויו החיצוני הוא הקובע (השווה ד' קרצ'מר, "פגמים ברצון ביצירת החוזה: טעות והטעייה" קוב הרצאות בימי העיון לשופטים התשל"ה (הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית - הנהלת בתי המשפט, ש' שטרית עורך, תשל"ט) 107).
--- סוף עמוד 539 ---
כדי לבדוק מה כלל "מפגש הרצונות" בין הצדדים, יש לבדוק את השתקפותם החיצונית של רצונות אלה. בדיקה כזו מובילה למסקנה, שהמערער הצהיר שהוא מוותר על כל זכות המגיעה לו מן האגודה, והוא ויתר בכך, בין השאר, גם על זכותו לקבלת ההפרש בין מה שניתן לו בפועל לבין ערך מניותיו המשוערך.
.6 אחרי שמצאנו, שהמערער התקשר עם המשיבה הראשונה בחוזה, על פיו הוא מוותר על כל זכות שהייתה לו כלפיה, ובין השאר על זכותו לקבלת ערך מניותיו המשוערך, עולה שאלה שנייה: האם לוקה החוזה הזה בפגם כלשהו, המערער את תוקפו? ניתן לדבר על שני סוגי פגמים: פגם ברצונו של המערער בעת כריתת החוזה, שהופך את החוזה לבר-ביטול, על-פי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), או פגם הנובע מכך, שבחוזה ישנה התנאה על הוראה קוגנטית בחוק.
המערער טוען לשלושה פגמים שנפלו בכריתת החוזה: הטעיה, עוק ואילוץ. נבחנם לפי סדרם.
.7 הטעיה
המערער טוען, ש"שלב" הטעתה אותו, בכך שלמרות שידעה על הצורך בשיערוך מניות החברים באופן ריאלי, הציגה לפניו בכל זאת מצג, כאילו מגיעים לו סכומים שהם נמוכים מכך בהרבה.
סעיף 15לחוק החוזים (חלק כללי) מכיר בשתי צורות של הטעיה: במעשה ובמחדל. אם אכן הטעתה "שלב" את המערער, הרי עשתה כן במחדל על-ידי כך שלא הציגה לפניו את האופציה לקבל תמורת מניותיו את ערכן המשוערך. לא הוכח ואף לא נטען, ש"שלב" הצהירה לפני המערער הצהרה מטעה כלשהי בנוגע לאופציות העומדות לפניו.
דינה של הטענה הנ"ל בדבר הטעיה להידחות, וזאת בשל כמה טעמים:
א) לא תיתכן הטעיה במחדל, כשה"מטעה" אינו יודע ואף לא היה צריך לדעת על טעותו של הצד השני; ב) בפועל, הצד השני לחוזה לא טעה; ג) אם טעה, טעותו לא הייתה אלא בכדאיות העיסקה.
נדון בטעמים אלה אחד לאחד.