דא עקא, מדברים אלה עולה, שלמערער הייתה אלטרנאטיבה, והשאלה היא רק, אם זו הייתה אלטרנאטיבה סבירה. אלטרנאטיבה זו היא ההסדר של תשלום הסכומים שהגיעו למערער על-פי התקנות, היינו ההסדר של תשלום ערכן הריאלי של מניותיו.
אם האופן בו הציעה "שלב" לשלם לו את ערכן הריאלי של מניותיו היה לא חוקי - היינו אם לא תאם את הוראותיהן של תקנות 11ו- 13הנ"ל ואת הכללים שקבע הרשם, יכול היה המערער להיאבק על שינויו של ההסדר הנ"ל. אם ההסדר הזה תאם את החוק, הרי שהאגודה העמידה לפני רבינוביץ שתי אפשרויות. ייתכן שאף אחת מהן לא הייתה אידיאלית, אולם תוצאה כזו נבעה בעיקר מן המצב בו היה המשק באותה תקופה. מובן, שכאשר המשק מצוי במצב קשה, נוטים אנשים לוותר על דברים שבדרך כלל לא היו נוטים לוותר עליהם כדי להשיג ביטחון כלכלי. אולם אין בכך בלבד כדי להקנות למי שוויתר את הזכות להתכחש, בשלב מאוחר יותר, לוויתור שוויתר.
משל למה הדבר דומה: במצב אינפלציוני, ייתכן שאין לאדם אפשרות להשקיע את כספו באופן שישמור צורה ריאלית על ערכו. אם אדם בוחר במסלול השקעה אפשרי מבין אלה העומדים לפניו, ובסופו של דבר מתבדה ומפסיד כסף, הוא לא יוכל רק בשל כך לבטל, בשלב מאוחר יותר, חוזה שערך עם הבנק.
האם תנאי החוזה היו גרועים כל כך מן המקובל, עד שדי במצוקתו המסוימת של המערער כדי ליצור את עילת העושק? המערער טוען, שהעובדה שהוא הוחתם "על החלק", היינו לפני שנרשם על הטופס סכום הכסף המדויק לו הוא זכאי, הפכה את החוזה לגרוע מן המקובל, בהיותה "רמיסה גסה של הדין". בית המשפט המחוזי בחר להאמין, בהקשר זה, לעדותו של מנהל
--- סוף עמוד 544 ---
החשבונות של "שלב", מר כץ, לפיה עובר לחתימתו של רבינוביץ נתן לו כץ לעיין בפירוט החשבון.
כאמור בפסק-דינו של בית המשפט קמא:
"מאחר שכץ ביקש לעבור שנית ולבדוק אם החשבון מדוייק, ובהתחשב בכך שרבינוביץ ביקש את הכסף מייד.... הסכים רבינוביץ לחתום על כתב הויתור עוד בטרם צויין בו הסכום".
זוהי קביעה של מהימנות, ואין לפנינו עילה שתצדיק תערבותנו,
שהרי אין ערכאת הערעור נוהגת להרהר אחרי קביעת מהימנות של הערכאה
הנמוכה יותר, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות, העולות מן ההקשר או מן התוכן של העדויות המצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור (וראה גם: ע"א 761/79 [6]).
מקביעתו של בית המשפט המחוזי עולות שתי מסקנות:
- רבינוביץ ידע, עובר לחתימה, מהו הסכום שהוא עומד לקבל.