21. הנתבע ממשיך וטוען בסיכומיו כי מנגנון פציעת התובע אינו מתיישב עם תיאור המקרה על ידי התובע. לדבריו, מאחר והתובע טוען כי חלקו התחתון של לח הזכוכית חתך את רגלו, אזי שלשיטתו חלק זה היה צריך להיות מורם מעל גובה מקום הפציעה בשוק, ואולם מאחר והתובע העיד כי המראה הייתה יותר כבדה ממנו וכי הוא הצליח להרימה רק מעט מהרצפה, הרי שמנגנון תאונה כזה אינו אפשרי ולכל הפחות הדבר "מעלה תהיות". (סעיף 7ב' לסיכומי הנתבע). עם כל הכבוד, טענה זו של הנתבע הנה בגדר סברה או מומחיות אשר לבית המשפט אין ידיעה שיפוטית לגביה. ככל שחפץ הנתבע לבדוק אם מנגנון התאונה מתיישב עם מיקום הפציעה וחומרתה, הייתה פתוחה בפניו הדרך להגיש בסוגיה זו חוות דעת של מומחה בנוגע לכוחות המכנים הפועלים על זכוכית דוגמת זו המעורבת בתאונה בעת ניפוץ, בשים לב למיקום הניפוץ, מימדיו של לוח הזכוכית, בכלל זה, הוקטורים והכיוונים אליהם ניתזים שברי הזכוכית. אך הנתבע נמנע מלעשות כן ושיקוליו עימו. משלא הונח מסד ראייתי בסוגיות אלו בפני בית המשפט, נותרות טענות אלו בבחינת טענות בעלמא.
22. לסיכום הדברים, הגרסה שהעלה הנתבע לגבי נסיבות קרות התאונה לפיה התובע בעט בלוח הזכוכית וגרם לניפוצו, אינה יותר מהשערה, סברה וכפועל יוצא משקלה הראייתי שואף לאפס. בנסיבות אלו, ובשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה, הריני לדחות כל טענה של אשם תורם אותה מנסה הנתבע לייחס לתובע, וזאת בהצטרף למגמות הפסיקה בכל הקשור להטלת אשם תורם על עובד (ראו ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עיזבון המנוח יבגני גולובין (15.4.12)).
ד. האם נשיאת לוח הזכוכית לעבר מיכל האשפה מהווה "סיכון צפוי ובלתי סביר" העולה כדי התרשלות ששומה על הנתבע לחוב בגינו?
23. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות הצדדים ובסיכומים, ושמעתי גרסאות בעלי הדין והעדים לפניי באתי לכלל דעה, כי ההוראה שניתנה לתובע מאת הנתבע להשליך את לוח הזכוכית למיכל האשפה מהווה, בנסיבות דנן, סיכון צפוי ובלתי סביר כלפיו העולה כדי התרשלות וכן מהווה הפרת חובה חקוקה. אנמק טעמיי בקצרה:
24. גודלו משקלו של לוח הזכוכית בניגוד למשקל המותר כקבוע בחוק עבודת נוער: הנתבע מציין בכתב ההגנה כי מדובר במראה "קטנה (שאורכה פחות ממטר)" (סעיף 4 בכתב ההגנה). בתצהירו מציין הנתבע כי גודל המראה היה "מטר על מטר בערך". (סעיף 5 בתצהירי הנתבע). בחקירתו במל"ל מציין הנתבע כי גודל המראה הנו ברוחב 80 ס"מ ובגובה 1.8 מטר. אם לא די בכך, בתצהיר התשובות לשאלון שצורף לסיכומי התביעה מציין הנתבע כי גודל המראה היה 80 ס"מ/1.5 מ'. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו על פערים אלו בגרסאות אשר לגודל המראה המאוזכרים על ידו במקומות שונים, השיב: "לא היה לי מטר למדוד, אני אומר בערך... אין לי תשובה. אמרתי בערך ככה וככה". (פרוטוקול, עמ' 44). אל מול גרסאות בלתי עקביות ומשתנות אלו של הנתבע בכל הנוגע לגודל לוח הזכוכית, מציין התובע בתצהירו ובחקירתו כי עסקינן בלוח זכוכית כבד, שגובהו עלה אף על גובהו שלו באותם הזמנים (והתובע הינו בחור גבוה למדי). צדיקר, שנדרש אף הוא לשאת באותה העת לוח זכוכית זהה באותו הגודל, העיד אף הוא בדבר גובהו ומשקלו הכבד, בדומה לתובע. (פרוטוקול, עמ' 7,9-10). הגם שבמסד הראייתי שהניח התובע לבית המשפט אין נתון מדוייק בנוגע למשקל לוח הזכוכית, הרי מעדויות התובע ועד הראיה מטעמו ,שכאמור בעצמו הרים לוח זהה, על פניו עולה כי מדובר במשקל כבד העולה על 12.5 ק"ג כפי שמתיר חוק הנוער על תקנותיו, וזאת בהינתן העובדה כי מדובר בזכוכית. מסקנה זו מקבלת תימוכין בדמות גרסתו הראשונה של הנתבע שניתנה למל"ל והקודמת בזמן ליתר הגרסאות, עוד בטרם הוגשה התובענה דנן כנגד הנתבע, אז תיאר הנתבע את לוח הזכוכית בגודל של 1.8 על 0.8 מטר. ניסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי לוח זכוכית במימדים אלו עולה עשרות מונים על 12.5 קילוגרם. זאת ועוד, דומה כי הגרסה שמסר הנתבע במל"ל הינה הגרסה מהימנה יותר אשר לגודל לוח הזכוכית, בעוד ששאר הגרסאות המאוחרות המנסות לגמד את גובה לוח הזכוכית וכפועל יוצא את משקלו, חשודות במגמתיות באופן שיסייעו וישרתו את טענות ההגנה של הנתבע.