בית משפט השלום בבת ים
ת"א 33240-03-17
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק
תובע: פלוני
ע"י ב"כ יואח שכטר ואח'
-נ ג ד-
נתבע: שלמה זאנדברג
ע"י ב"כ עו"ד אלי לוי
משרד עו"ד ע.חרל"פ ואח'
פסק דין
נער בן 16.5 הועסק במשרה חלקית בבית העסק של שכנו, העוסק במכירת מוצרי חשמל למטבחים. באחד הימים התבקש להוציא לוח זכוכית גדול ורחב מימדים לכוון פח אשפה הממוקם מחוץ לבית העסק. בדרכו לכוון מיכל האשפה ומסיבה לא ברורה, התנפץ לפתע לוח הזכוכית לרסיסים ואחד משברי הזכוכית חתך ופצע את רגלו באופן שגרם לדימום עורקי מאסיבי לשוק הרגל.
רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית:
1. לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 12/8/1994, במהלך תאונת עבודה מיום 7/1/2011 שארעה בחצרי הנתבע. התובע היה נער בן 16.5, תלמיד תיכון במועד התאונה. הנתבע היה שכנו של התובע אשר העסיקו בבית העסק שבבעלותו ובניהולו במועד התאונה. מדובר בעסק למכירת מוצרי חשמל למטבחים מוסדיים הכולל קומת משרד וקומת מחסן. התאונה ארעה עת התבקש התובע על ידי הנתבע להוציא מהמחסן לוח זכוכית רחב מידות ולהשליכו לתוך מכולת אשפה, ואולם בדרכו לכוון המכולה ועוד בטרם הספיק להגיע אליה, התנפץ לפתע לוח הזכוכית, כאשר חלקו התחתון פגע בשוק רגל ימין וגרם לפגיעה חמורה המערבת כלי דם כפי שיבואר בהמשך. (להלן: "התאונה", "לוח זכוכית").
2. לטענת התובע, חרף מימדיו הגדולים של לוח הזכוכית, הוא לא קיבל כל הדרכה מהנתבע בדבר אופן ביצוע העברתו, והנתבע אף לא טרח להזהירו בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה ולא סיפק אמצעי הגנה מינימאליים אשר היו יכולים למנוע נזקיו. לפיכך, טוען התובע כי בהתנהגותו זו, עוול הנתבע כלפיו הן בעוולת הרשלנות והן בעוולת הפרת חובה חקוקה לרבות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה, כמשמען בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להלן: "פקודת הנזיקין"). עוד טען התובע כי בנסיבות דנן מוצדק להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבע, וזאת בהתאם לסעיפים 38 ו- 41 לפקודה.
3. הנתבע אינו מכחיש את עצם קרות התאונה, אך טוען שזו ארעה בנסיבות אחרות לחלוטין, עת התובע בעט בחוזקה בלוח הזכוכית וגרם במו ידיו (או ליתר דיוק במו רגליו) לניפוצו. וכך גורס הנתבע בכתב הגנתו: "התובע התבקש לזרוק מראה קטנה (שאורכה פחות ממטר), התובע לקח אותה ל"צפרדע" הזבל ובמקום לזרוק אותה כפי שהתבקש, הניח אותו באלכסון על הרצפה כשהנה נשענת על הצפרדע ואז עשה צעד קדימה ושלח את רגל ימין לבעיטה אחורית מתוך רצון לנפץ את המראה לרסיסים, ותוך כדי הבעיטה המכוונת שלו המראה התנפצה וחתכה את רגלו". במסגרת זו, מוסיף הנתבע וטוען בכתב ההגנה: " אין מדובר בתאונה אלא בפציעה עצמית עקב בעיטה מכוונת של התובע במראה, שאין לה כל קשר לעבודה, ו/או לפגם כלשהו הקשור לעבודה למעט השתוללות והתנהגות פראית של התובע". לפיכך, טוען הנתבע כי מאחר שהתובע לא נפגע כתוצאה מסיכון כלשהו הקשור לעבודה עצמה, אלא בשל מעשה מסוכן ובלתי צפוי שהוא בעצמו יצר ועשה, הרי שיש לייחס למעשיו רשלנות תורמת מלאה באופן המנתק קשר סיבתי מהנתבע.
4. עינינו הרואות, אפוא, כי המחלוקת במקרה דנן נסובה סביב שתי סוגיות: האחת, נסיבות אופן קרות התאונה והאם מהן מתבקשת המסקנה לקיומה של התרשלות והפרת חובת הזהירות מצד הנתבע כלפי התובע כמעסיקו במועדים הרלוונטיים לתאונה, והשניה, סוגיית גובה הנזק אשר אף היא שנויה במחלוקת תהומית בין הצדדים.
נושאים אלו ידונו להלן על פי סדרם;
דיון והכרעה
א. המסגרת הנורמטיבית במערך היחסים של מעסיק-עובד בכלל וביחס להעסקת נוער בפרט
5. הלכה פסוקה, כי במערכת היחסים שבין המעסיק לעובד, ככלל, קיימת חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית במרבית המקרים. על פי הפסיקה שומה על המעביד החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. זוהי חובה המוטלת על המעביד באופן ישיר ואישי, והיא אינה ניתנת להעברה (ראה מ' ויסמן, "תביעות רשלנות בנזיקין", עמ' 429-439 והאסמכתאות המובאות שם). הרציונל לכך הוא בהנחה, שהמעביד הסביר הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד (ראה ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172). היקף האחריות המוטלת על המעביד הינה רחבה למדי. על המעביד מוטלת חובה פוזיטיבית המתבטאת בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות (ראה מ' ויסמן, הנ"ל, עמ' 440-469 והאסמכתאות המובאות שם).
6. עם זאת, בכל תביעה בגין תאונת עבודה יש לבחון את נסיבותיו של המקרה על מנת לבחון האם התקיים יסוד ההתרשלות מצד המעסיק, דהיינו, הפרת חובת הזהירות. לשון אחר, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הספציפי, היה מדובר בסיכון בלתי סביר שהתממש וגרם לנזק והאם הייתה אפשרות בידי המעסיק לצפות מבעוד מועד את קרות הנזק או את הליך הגרימה, להבדיל ממצב בו המעביד התעלם ביודעין או מתוך עצימת עיניים מסיכון בלתי סביר הכרוך בביצוע העבודה. ראה בעניין זה ע"א 663/88 יהודה שריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ מז(3)225 בעמ' 229-230:
" אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון אם אכן יתממש. ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו ובכל מקרה תישאל שאלת הציפיות..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)
7. ראה גם ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) עמ' 345, שם ציין כב' השופט חשין בפסק דינו בעמ' 349: " מעביד חב חובת זהירות לעובדיו...ובהן החובה להנהיג שיטת עבודה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש, תימנע מהעובד סכנות מיותרות ותזהירו מפני סכנות קיימות..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)
8. בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני מיום 15/7/2013 (להלן: "הלכת פלוני") הוצע מודל עדכני בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות כפי שנקבעה בהלכת ועקנין, כאשר עיקרו של מודל זה הוא:
"...לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות..." (עמ' 11).
9. וראה הדברים בעמ' 16-17 לפסק הדין:
"... בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)
10. בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. מנגד, התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר או סיכון לא צפוי ולא סביר, הינה התנהגות שאינה עוולתית. ראה סעיף 21 עמ' 17 להלכת פלוני:"...נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון..."
11. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח חקיקה ספציפית העוסקת בהעסקת בני נוער. בעניין זה אפנה לחוק עבודת הנוער, תשי"ג- 1953 (להלן:"חוק עבודת הנוער") והתקנות שהותקנו מכוחו, כאשר חלק מהוראות חוק עבודת נוער אף הוגדרו כ"אחריות קפידה". (ראו ת.א. (מחוזי י-ם) 1455/98 אורי יצחק נ' נטע ליפשיץ בע"מ (10.4.2003)). דברים אלו מעידים, ביתר שאת, על חובת הזהירות המוגברת החלה על מעסיק בעת העסקת בני נוער קטינים. סעיף 1 לחוק עבודת הנוער מגדיר מיהו נער: "ילד" או "צעיר", קרי כל מי שמתחת לגיל 18 לפי הגדרות החוק, בדומה לתובע דנן שהיה בן 16.5.
12. בעניין זה אפנה לתקנות עבודת נוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשנ"ו- 1995, המגדירות והמסדירות את העבודות האסורות/המוגבלות בכל הקשור להעסקת בני נוער. לענייננו רלוונטי סעיף 1 לתקנות הקובע בזו הלשון: "לא יעסיק אדם נער בעבודות, בתהליכי הייצור או במקומות עבודה כמפורט בתוספת". כאשר לענייננו רלוונטי סעיף 1 לתוספת העוסק בהרמה והעברה פיזית של חפצים כבדי משקל (ההדגשות אינה במקור):
"העברת חפצים ממקום למקום שלא על-ידי כלי הרמה מכני אלא אם כן נתקימו ההגבלות האלה:
לגבי נער –
(1)במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 12.5 ק"ג;
נעשית עבודה בעזרת מריצה - אם משקל המטען, כולל משקל המריצה אינו עולה על 50 ק"ג."
במילים אחרות, בעת העסקת נער דוגמת התובע, ככל שמדובר בהרמת ו/או העברת חפץ או מטען בצורה ידנית על בסיס כוחו הפיזי של הנער, מתיר החוק משקלים של עד 12.5 קילוגרם למשך פרק זמן של עד שעתיים ליום.
13. ומן הכלל אל הפרט; כפי שהצבענו לעיל, דומה כי אין צורך להכביר מילים בקיומה של חובת זהירות במערכת היחסים שבין מעסיק לעובד. חובה זו כחובה מושגית נקבעה בפסיקה ענפה והינה בבחינת הלכה פסוקה שהרי יחסי השכנות של מעסיק-עובד, נמצאים בליבת דיני הנזיקין. חובה זו חלה על דרך קל וחומר גם ברמה הקונקרטית על מערך היחסים עת עסקינן במעסיק מול נער כמו במקרה דנן. משכך, השאלה הנשאלת ואשר סביבה ייסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמד התובע בנטל השכנוע להוכיח קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית של הנתבע ביחס לתובע? על מנת להכריע בשאלה זו יש להציג תחילה את המסד הראייתי כפי שעלה מעדויות בעלי הדין ועדיהם בפניי. בכך יעסוק הפרק הבא;
ב. המסד הראייתי כעולה מעדויות בעלי הדין ועדיהם
14. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם העובדה כי התובע נפגע קשה באותו היום מחתך זכוכית ברגלו. המחלוקת מתמקדת בשאלה מה גרם לניפוץ לוח הזכוכית: בעוד שהתובע גורס כי הזכוכית התנפצה לפתע ללא כל סיבה חיצונית הידועה לו, גורס הנתבע כי מדובר בפעולה מכוונת של התובע אשר בעט בלוח הזכוכית ובכך גרם לניפוצו ובמעשהו זה, ניתק קשר סיבתי בין הפציעה שנגרמה לתובע לבין הנתבע.
15. התובע מתאר בתצהירו את אופי עבודתו אצל הנתבע ואת נסיבות התאונה באופן הבא: " במסגרת העבודה שלי אצל זאנדברג הייתי עובד במחסן, ובעיקר מסדר בשקים גדולים בובות משחק קטנות שהיו מיועדות למכונות משחקים... ביום התאונה זה היה יום שישי, לאחר שעות הלימודים עבדתי אצל הנתבע במחסן, באותו יום ביקש ממני הנתבע שאעשה את העבודה הרגילה- סידור בובות בשקים. בצהריים לקראת סוף יום העבודה, הנתבע בקש ממני ומיובל צדיקר, שעבד גם הואר במחסן באותו יום, לקחת מהמחסן פלטות זכוכית גדולות ולזרוק למכולת האשפה שהייתה ממוקמת במרחק של כ- 40-50 מטר מדלת המחסן. מדובר היו בפלטות זכוכית ענקיות, גבוהות יותר מהגובה שלי באותו הזמן, וכבדות מאוד. התחלתי ללכת על הכביש עם פלטת הזכוכית לכיוון מכולת האשפה שהייתה מונחת על המדרכה. כשהגעתי למדרכה , הרמתי קצת את פלטת הזכוכית כדי לעלות למדרכה עליה הייתה ממוקמת המכולה. בשלב זה הזכוכית נשברה וחצי ממנה נפל וחתך לי את שוק רגל ימין" התובע מכחיש את טענת הנתבע וטוען בתצהירו: "לא בעטתי בזכוכית ולא זרקתי אותה. בסה"כ ניסיתי לעלות למדרכה כדי לשים אותה במכולה כפי שהנתבע אמר לי לעשות". (ראו סעיפים 8,11-12,16-17 בתצהיר התובע, ההדגשות אינן במקור).
16. בחקירתו הנגדית חזר התובע על עיקרי הדברים ואף הדגים את אופן הרמת המראה: " יצאנו מהמחסן. תפסתי את הלוח בצורה הזו היא בגובה 1.8 מ' המראה היא הייתה רחבה, לקחתי אותה מאיפה שהיה הייתה מושענת בפתח המחסן, הוא אמר לי לקחת את הזכוכית וזרוק אותה לצפרדע הירוק הגדול. אז החזקתי את המראה צמודה לגוף כי היא הייתה כבדה והתחלתי ללכת איתה לפני המדרכה שהייתה גבוהה, תפסתי את המראה צמודה אלי והרמתי אותה כדי לעבור. לפני גובה המדרכה כשאני אוחז אותה היא נשברה לי לשתיים, במקום שהאצבעות תפסו אותה, כדי להרים אותה, וכאשר היא נשברה היא חתכה לי את כל השוק, ובאותו הרגע עזבתי את המראה וזרקתי אותה וקראתי לעזרה". עת נשאל על ידי בית המשפט באיזה אופן התנפצה המראה השיב: " היא נשברה לשתי חתיכות. אצלי ביד נפל חלק אחד קדימה. החלק העליון נפל קדימה והשני נשמט לי וחתך את הרגל. כאשר נשאל אם המראה נחצתה לאורכה או לרוחבה, השיב: " ברוחב. היא הייתה גדולה ולא מחוסמת. היא נשברה לשתיים. באתי להרים אותה ועם הצעד הראשון באוויר היא נשברה". בהמשך דבריו הדגים התובע בשנית את אופן התנפצות המראה: "החזקתי את השמשה ככה. באתי להרים את הצעד הראשון למדרכה, היא פשוט נשברה והרגל הייתה באוויר והיא חתכה לי את הרגל". (פרוטוקול, עמ' 9-10).
17. להוכחת גרסתו לגבי נסיבות התאונה זימן התובע את חברו לעבודה, יובל צדיקר, שהיה אף הוא תלמיד תיכון בזמנים הרלוונטיים, ועבד בצוותא עם התובע אצל הנתבע ביום התאונה והיה עד ראיה לקרות התאונה. צדיקר מציין בתצהירו כי בדומה לתובע, גם ממנו בקש הנתבע באותו היום לפנות "פלטות זכוכית גדולות ולזרוק אותן למכולת האשפה שהייתה ממוקמת במרחק של כ-50 מ' בערך". צדיקר מציין בתצהירו כי: "מדובר היה בפלטות זכוכית ענקיות, גבוהות יותר מהגובה שלי באותו הזמן, וכבדות מאוד..." (ראו סעיפים 14-15). וכך מתאר העד בחקירתו את נסיבות התאונה:" אני יצאתי עם הפלטה לכיוון דקל והוא היה לקראת סוף המסלול ואז שמעתי את הקול של הניפוץ, הסתכלתי על דקל וראיתי את הדם פורץ לו מן הרגל". כאשר נשאל אם ראה את רגע הפגיעה השיב: "אני שמעתי את הצליל של הניפוץ. דקל היה עם הגב אלי. לא יכולתי לראות לפניו. הסתכלתי אליו כשהוא עם הגב אלי". לשאלת בית המשפט, אם היה לו קשר עין עם התובע ברגע התאונה השיב העד: "כן. הסתכלתי עליו". במסגרת חקירתו, סימן העד על גבי תמונות שהוצגו לפניו הן את מיקומו של התובע והן את מיקומו שלו עצמו ביחס למחסן וביחס זה לזה. (ראו נ/1). כאשר נשאל מה החזיק בידו ברגע התאונה השיב: " גם זכוכית. היו שתי פלטות באותו גודל. אני אחד והוא אחד. זו זכוכית שקופה יותר עבה מאלה שיש באולם בית המשפט. בערך ס"מ עובי. אולי קצת פחות. הפלטה שהחזקנו אני ודקל היו באותו גודל. היינו אמורים לזרוק אותם. אני זוכר שהזכוכית שאני החזקתי הייתה יותר רחבה ממני, בערך בגובה של הדלת של אולם בית המשפט (מדגים 20 ס"מ לערך מתחת לדלת האולם וברוחב של ידיים פרוסות לצדדים עם מרפקים מכווצים- תיעוד מילולי של בית המשפט ביחס להדגמה שביצע העד במהלך חקירתו). זה היה כבד מאוד. אבל אני לא יכול להעריך את המשקל". ( פרוטוקול, עמ' 7, ההדגשה אינה במקור).