18. הנתבע העיד בחקירתו כי הנו שכנו של התובע וכי החל להעסיקו בתחילת חודש ינואר 2011, בסמוך לפגיעתו. לדבריו, נענה לתחנוניה של אמו אשר הפצירה בו כי יעסיק את התובע ולוּ "מטעמי חסד" למספר שעות בודדות לאחר שעות הלימודים. עוד העיד כי מרבית העבודה התמקדה בשינוע וסידור סחורות בתוך המחסן עצמו, כאשר בזמנים הרלוונטיים עבד התובע במיון בובות המיועדות למכונות משחק המוצבות בקניונים. באשר להוראה להוציא את לוח הזכוכית מהמחסן, טוען הנתבע כי היה מדובר בבקשה חד פעמית, והתובע לא התבקש בעבר לעשות כן וזה לא היה חלק מתפקידו במסגרת עבודתו השוטפת בעסק (פרוטוקול, עמ' 37). כאשר נשאל אם צייד את התובע באמצעי מיגון כלשהן כגון מריצה על מנת לשאת את המראה בבטחה, השיב: "לא נתתי לו שום דבר". (פרוטוקול, עמ' 39). עוד העיד הנתבע כי לא היה בקשר עין עם התובע ברגע התאונה מכיוון שהיה אותה עת בתוך המחסן והודה כי לא היה עד ראיה לתאונה. וכך מציין הנתבע בתצהירו: "את התאונה עצמה לא ראיתי, אך שמעתי צעקות ורצתי לטפל בו וסייעתי לחסום את הדם ...לא ראיתי את הבעיטה שלו אלא שמעתי צעקה". (ראו גם פרוטוקול, עמ' 39-40). לדבריו, בזמן שהתובע שכב שרוע על הרצפה ובעוד שהנתבע מגיש לו סיוע ראשוני על מנת לעצור את פרץ הדם, טען באוזניו התובע "שבעט כמו טיפש בזכוכית". עוד טוען הנתבע, כי כשהגיע לבקר את התובע בבית החולים, האחרון התוודה לפניו במילים: "שלמה עשיתי שטות ובעטתי בזכוכית וכך נפצעתי" (סעיפים 6,7,10 בתצהיר הנתבע). הנתבע חזר על דברים אלו בחקירתו הנגדית (פרוטוקול, עמ' 42). כאשר עומת התובע עם טענת הנתבע, לפיה במהלך האשפוז עת ביקר אצלו הנתבע, הודה בפני הנתבע כי בעט במראה, השיב: "לא אמרתי דבר כזה. הייתי על כדורים. על משככי כאבים של מורפיום בווריד. כולי מפוצץ דם. לא זוכר אפילו איפה. לא אמרתי דבר כזה...לא נאמר דבר". (פרוטוקול, עמ' 10-11).
19. עוד עלה מעדות הנתבע כי נוכח אופי העבודה הספורדית של העסקת בני נוער דוגמת התובע, אשר כאמור לדבריו לא עלתה על מספר שעות בודדות בשבוע, לא ביטח את עצמו בפוליסת ביטוח חבות מעבידים במועדים הרלוונטים לתאונה, אם כי מאז התאונה ועד היום מקפיד לעשות כן ("כל דבר בחיים לומדים. למדתי. לא היה לי". עמ' 38 לפרוטוקול). עוד העיד כי מאז המקרה מושא תביעה זו לא מעסיק עוד בני נוער ("בשום פנים ואופן לא. הפסקתי להעסיק אותם אחרי מה שקרה לי איתו. מהמקרה הפסקתי". עמ' 36 לפרוטוקול).
ג. האם הוכיח הנתבע כי לוח הזכוכית נופץ על ידי בעיטת התובע?
20. לאחר ששקלתי את ראיות הצדדים בנוגע לסוגיית הבעיטה בלוח הזכוכית מצאתי לנכון לאמץ את גרסת התובע ועד הראיה מטעמו ולדחות את גרסת הנתבע, וזאת מהטעמים הבאים:
א. ראשית, הנתבע מודה בהגינותו כי לא היה עד ראיה לאופן קרות התאונה. במסגרת חקירתו הדגים הנתבע בעיטה לאחור על מנת להמחיש כיצד, לשיטתו, ארעה התאונה. עם זאת, כאשר נשאל אם מדובר בידיעה אישית או שמא בהשערה גרידא, אישר הנתבע כי מדובר בהשערה בלבד, וכי לא ראה הדברים בחושיו בזמן אמת. (פרוטוקול עמ' 44).
ב. שנית, לטענה זו של הנתבע אין כל תימוכין במסמכים גולמיים שהוגשו למל"ל בסמוך לתאונה ולאחריה עליהם חתום הנתבע. כך למשל, אין לטענה זו כל זכר בטופס הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (ב"ל/ 250), ובטופס התביעה לתשלום דמי הפגיעה (ב"ל/ 211) על שניהם חתום הנתבע. בטופס "ב"ל/ 250" מציין הנתבע: " בעת לקיחת פסולת למקום הזבל, נשברה זכוכית ונכנסה לו לרגל". דברים זהים נרשמו בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שגם עליו חתום הנתבע. (עמ' 232,237 במוצגי התביעה). מעבר לכך, גם בגרסה המפורטת שנגבתה מאת הנתבע על ידי חוקר מטעם הביטוח הלאומי מיום 17.1.12, כשנה לאחר התאונה, אין כל זכר לגרסה זו של הנתבע. (נספח א' לתצהיר התובע). כאשר נשאל הנתבע בחקירתו, כיצד מסביר את היעדר האזכור בדבר טענה כה מהותית הקשורה לעצם התרחשות התאונה, השיב: "לא יודע". כאשר נשאל על ידי בית המשפט, מדוע לא מצא לנכון לציין דברים אלו במסמך כלשהו טרם הגשת כתב ההגנה, השיב: " לא. במל"ל אמרתי" ואולם בהמשך חקירתו, עת עומת עם העובדה כי מעולם לא נרשם דבר מעין זה בחקירתו במל"ל, השיב: "לא אמרתי? מגיע לי עונש...". (פרוטוקול, עמ' 43).
ג. שלישית, התובע הביא מטעמו עד ראיה שהיה לו קשר עין עם התובע בעת התרחשות התאונה והגם שהתובע היה עם הגב אליו הוא לא ראה כל פעולת בעיטה או משהו בדומה שקדמה לניפוץ הלוח. אמנם, במעמד הדיון ניסה הנתבע לקעקע את גרסתו של עד הראיה מטעם התובע, וטען כי היא סותרת דברים שמסר לחוקר מטעם הנתבע. בעניין זה הגיש הנתבע לראיותיו קלטת שיחה מיום 16.10.17 בין העד לחוקר והתמלול שלה. במעמד הדיון הושמעה קלטת השיחה, אך העד טען כי אינו מזהה את קולו. ( עמ' 6 לפרוטוקול). בעניין זה אציין כי גם בית המשפט התקשה להבין את הדברים שנשמעו בהקלטה בשל רעשי רקע ואולם החוקר שהעיד מטעם הנתבע העיד כי הקליט שיחה שקיים עם העד וזו תהא הנחת המוצא בענייננו. לאחר שעיינתי בתמלול השיחה, לא מצאתי כי יש בדברים שנאמרו בה כדי לערער את גרסת העד. בשיחה מתאר העד כי היה בכניסה למחסן במרחק 30 מ' לערך מהתובע. לגבי התאונה מספר לחוקר: "הסתובבתי שנייה, שמעתי את דקל צועק, הסתובבתי חזרה ואז ראיתי שפריצים של דם". (עמ' 2 לתמלול השיחה). דברים אלו לא שומטים הקרקע תחת טענתו כי היה בקשר עין עם התובע עת האחרון היה עם גבו אליו, ואף אם נניח כי לא ראה את השניה של התנפצות הזכוכית, אין לומר כי לא היה עד להתרחשות התאונה. אין גם לומר כי העד מסר לחוקר הסבר אחר בנוגע לסיבת הניפוץ, כפי ההסבר לו טוען הנתבע.
21. הנתבע ממשיך וטוען בסיכומיו כי מנגנון פציעת התובע אינו מתיישב עם תיאור המקרה על ידי התובע. לדבריו, מאחר והתובע טוען כי חלקו התחתון של לח הזכוכית חתך את רגלו, אזי שלשיטתו חלק זה היה צריך להיות מורם מעל גובה מקום הפציעה בשוק, ואולם מאחר והתובע העיד כי המראה הייתה יותר כבדה ממנו וכי הוא הצליח להרימה רק מעט מהרצפה, הרי שמנגנון תאונה כזה אינו אפשרי ולכל הפחות הדבר "מעלה תהיות". (סעיף 7ב' לסיכומי הנתבע). עם כל הכבוד, טענה זו של הנתבע הנה בגדר סברה או מומחיות אשר לבית המשפט אין ידיעה שיפוטית לגביה. ככל שחפץ הנתבע לבדוק אם מנגנון התאונה מתיישב עם מיקום הפציעה וחומרתה, הייתה פתוחה בפניו הדרך להגיש בסוגיה זו חוות דעת של מומחה בנוגע לכוחות המכנים הפועלים על זכוכית דוגמת זו המעורבת בתאונה בעת ניפוץ, בשים לב למיקום הניפוץ, מימדיו של לוח הזכוכית, בכלל זה, הוקטורים והכיוונים אליהם ניתזים שברי הזכוכית. אך הנתבע נמנע מלעשות כן ושיקוליו עימו. משלא הונח מסד ראייתי בסוגיות אלו בפני בית המשפט, נותרות טענות אלו בבחינת טענות בעלמא.
22. לסיכום הדברים, הגרסה שהעלה הנתבע לגבי נסיבות קרות התאונה לפיה התובע בעט בלוח הזכוכית וגרם לניפוצו, אינה יותר מהשערה, סברה וכפועל יוצא משקלה הראייתי שואף לאפס. בנסיבות אלו, ובשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה, הריני לדחות כל טענה של אשם תורם אותה מנסה הנתבע לייחס לתובע, וזאת בהצטרף למגמות הפסיקה בכל הקשור להטלת אשם תורם על עובד (ראו ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עיזבון המנוח יבגני גולובין (15.4.12)).
ד. האם נשיאת לוח הזכוכית לעבר מיכל האשפה מהווה "סיכון צפוי ובלתי סביר" העולה כדי התרשלות ששומה על הנתבע לחוב בגינו?
23. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות הצדדים ובסיכומים, ושמעתי גרסאות בעלי הדין והעדים לפניי באתי לכלל דעה, כי ההוראה שניתנה לתובע מאת הנתבע להשליך את לוח הזכוכית למיכל האשפה מהווה, בנסיבות דנן, סיכון צפוי ובלתי סביר כלפיו העולה כדי התרשלות וכן מהווה הפרת חובה חקוקה. אנמק טעמיי בקצרה:
24. גודלו משקלו של לוח הזכוכית בניגוד למשקל המותר כקבוע בחוק עבודת נוער: הנתבע מציין בכתב ההגנה כי מדובר במראה "קטנה (שאורכה פחות ממטר)" (סעיף 4 בכתב ההגנה). בתצהירו מציין הנתבע כי גודל המראה היה "מטר על מטר בערך". (סעיף 5 בתצהירי הנתבע). בחקירתו במל"ל מציין הנתבע כי גודל המראה הנו ברוחב 80 ס"מ ובגובה 1.8 מטר. אם לא די בכך, בתצהיר התשובות לשאלון שצורף לסיכומי התביעה מציין הנתבע כי גודל המראה היה 80 ס"מ/1.5 מ'. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו על פערים אלו בגרסאות אשר לגודל המראה המאוזכרים על ידו במקומות שונים, השיב: "לא היה לי מטר למדוד, אני אומר בערך... אין לי תשובה. אמרתי בערך ככה וככה". (פרוטוקול, עמ' 44). אל מול גרסאות בלתי עקביות ומשתנות אלו של הנתבע בכל הנוגע לגודל לוח הזכוכית, מציין התובע בתצהירו ובחקירתו כי עסקינן בלוח זכוכית כבד, שגובהו עלה אף על גובהו שלו באותם הזמנים (והתובע הינו בחור גבוה למדי). צדיקר, שנדרש אף הוא לשאת באותה העת לוח זכוכית זהה באותו הגודל, העיד אף הוא בדבר גובהו ומשקלו הכבד, בדומה לתובע. (פרוטוקול, עמ' 7,9-10). הגם שבמסד הראייתי שהניח התובע לבית המשפט אין נתון מדוייק בנוגע למשקל לוח הזכוכית, הרי מעדויות התובע ועד הראיה מטעמו ,שכאמור בעצמו הרים לוח זהה, על פניו עולה כי מדובר במשקל כבד העולה על 12.5 ק"ג כפי שמתיר חוק הנוער על תקנותיו, וזאת בהינתן העובדה כי מדובר בזכוכית. מסקנה זו מקבלת תימוכין בדמות גרסתו הראשונה של הנתבע שניתנה למל"ל והקודמת בזמן ליתר הגרסאות, עוד בטרם הוגשה התובענה דנן כנגד הנתבע, אז תיאר הנתבע את לוח הזכוכית בגודל של 1.8 על 0.8 מטר. ניסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי לוח זכוכית במימדים אלו עולה עשרות מונים על 12.5 קילוגרם. זאת ועוד, דומה כי הגרסה שמסר הנתבע במל"ל הינה הגרסה מהימנה יותר אשר לגודל לוח הזכוכית, בעוד ששאר הגרסאות המאוחרות המנסות לגמד את גובה לוח הזכוכית וכפועל יוצא את משקלו, חשודות במגמתיות באופן שיסייעו וישרתו את טענות ההגנה של הנתבע.
25. אי מתן הוראות בטיחות, ציוד עזר או ציוד מגן- אין מחלוקת כי הנתבע לא נתן בידי התובע הוראות מיוחדות עובר לנשיאת המראה, לא צייד את התובע בכפפות הגנה, או בכלי עזר אחר כדוגמת מריצה או עגלה כדי לשאת את המראה אל עבר מכולת האשפה באופן בטוח וזהיר, כאשר אף לשיטתו עסקינן בנתיב הליכה בלתי מבוטל שאורכו כ-50 מטר מהמחסן ועד למכולת האשפה (" לא נתתי לו שום דבר...זה היה חד פעמי, אין מה להסביר"- פרוטוקול, עמ' 39). יתרה מזו, הנתבע אף לא היה בקשר עין עם התובע בזמנים הרלוונטיים, כדי להשגיח ולפקח על הנעשה. ניסיון החיים והדעת נותנת כי לוח זכוכית במימדים הללו הינו בעל משקל כבד, ומטיבו הינו שביר, ועל כן נשיאתו בידיים חשופות ללא מיגון וללא כל אמצעי עזר למרחק של 50 מטר, טומן בחובו סיכונים בלתי מבוטלים אותם היה על הנתבע לצפות כמעסיק, סיכון אשר לדאבון הלב התממש במקרה דנן, קל וחומר כאשר עסקינן בנער שהתבקש לבצע את המטלה בפעם הראשונה, כנטען על ידי הנתבע בעצמו, ולא עסק בנשיאת משאות כבדים ושבירים כדבר שבשגרה במסגרת עבודתו.
26. היעדר פיקוח בכלל ולנוכח אופיו של הנער כפי שהיה ידוע למעסיק בפרט- במהלך עדותו ציין הנתבע כי התובע היה נער "בעייתי", כך לדבריו. כאשר התבקש לפרט למה התכוון, השיב: " לא נעים לי להגיד" אך הסביר כי על רקע זה ובשל תחנוניה של אימו "כי הוא מפריע" "והיה עושה לה בעיות" (עמ' 37,44 לפרוטוקול) נאות לקחת אותו לעבודה אצלו בעסק בהמשך דבריו אמר: "נתתי לו זכוכית וקרה אסון". (פרוטוקול, עמ' 45). במצב דברים זה, כאשר הנתבע מודע לאופיו של הנער אותו הסכים להעסיק ואף מעיד בעצמו "גם לי הוא היה עושה בעיות. זה לא ילד רגיל" (עמ' 44 לפרוטוקול), מתבקשת מאליה השאלה, מדוע הורה לנער כזה, שהוא עצמו לא יכול לסמוך עליו, לבצע עבודה הטומנת בחובה סיכונים, וזאת ללא הדרכה, מיגון או פיקוח צמוד. לנתבע הפתרונים ומהתרשמותי מעדותו וכנות דבריו, דומני כי למד את לקחו בדרך הקשה. במסגרת זו, מצאתי להפנות בעניין זה לפסק דינו של כב' בית המשפט העליון בע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (23.12.09)), שם נקבע: "נקודת המוצא לדיוננו היא כי על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על אופן העבודה של עובדיו ולהזהירם מפני הסכנות הכרוכות בעבודתם. דברים אלו נכונים מקל וחומר מקום בו העובד אינו מנוסה בעבודה מסוג זה שנתבקש לבצע". (ההדגשה אינה במקור).
27. לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי הנתבע בהתרשלותו חשף את התובע בעבודתו לסיכון צפוי ובלתי סביר וכי לא נקט בזהירות המצופה ממנו והמתבקשת בנסיבות העניין. בנסיבות אלו, וכפועל יוצא מקביעתי לעיל, הרי שהאחריות לפגיעתו של התובע רובצת במלואה לפתחו של הנתבע.
סוגיית הנזק:
א. טיב הפגיעה והנכות הרפואית
28. מזירת התאונה פונה התובע לבית החולים בילינסון, משם הובהל בדחיפות לטיפול ניתוחי, ועבר סדרת ניתוחים במהלכם נעשה שחזור של כלל מערכות כלי הדם, עצבים ושרירים שנפגעו כתוצאה מהחתך הרוחבי בשוק הימני שנפגע כתוצאה מהתאונה. כעבור עשרה ימים שוחרר התובע שוחרר ממחלקת כלי דם להמשך אשפוז וטיפול במסגרת שיקומית במרכז שיקומי "בית לווינשטיין" שם אושפז עד לתאריך 31.3.2011, קרי, למשך שלושה חודשים לערך.
29. התובע פנה למל"ל לקביעת נכותו כתוצאה מהתאונה. ועדת המל"ל (נכות מעבודה) קבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 38.22% (אורטופדי/נוירולוגי) מיום 1.12.2012, ובתוספת תקנה 15 בשליש נקבעה נכותו בשיעור -51%.