--- סוף עמוד 325 ---
"הדירקטוריון לא עשה דבר נוכח מצבו של הבנק, שהלך והתדרדר במהירות. מצב דברים זה הקל על שטרן לפעול ללא כל הגבלות בחשבון החברה. למעשה, זהו סופו של תהליך התדרדרות שהחל בראשית 1983, עת 'נפרץ הסכר' כדברי נען. התהליך הסתיים בחיוב חשבון החברה האמריקאית בסכומי עתק, בלי שום הליך פורמלי ובלי כל חשש, כאשר הגורם היחיד שממנו רצו והתאמצו להסתיר זאת הוא בנק ישראל, שכן בנק ישראל היה הגורם היחיד שהשגיח על הנעשה בבנק בכל התחומים, ולא הדירקטוריון" (עמ' 90-89).
57. החברה הכלכלית לירושלים הלוותה לחברה האמריקאית-ירושלמית שבבעלות שטרן כספים. משהגיע מועד פירעון ההלוואה פרע שטרן את ההלוואה מתוך כספים שהופקדו בבנק ושהיו שייכים לחברה הכלכלית לירושלים. הבנק חויב להחזיר לחברה הכלכלית לירושלים את הסך של 1,909,326 ש"ח שנלקח ממנה שלא כדין. בית-המשפט חייב את המערערים לשאת בשליש מן הסכום האמור, שכן "אף סכום זה נחסר מהבנק מחמת רשלנות הדירקטורים" (ת"א (י-ם) 400/89 [30], בעמ' 93).
58. חברת קרימון הפקידה (בחודש יולי 1985) כספים בבנק. שטרן משך שלא כדין כספים מחשבון החברה. בית-המשפט המחוזי דחה את טענתו של שטרן כי הוא משך את הכספים בהסכמת חברת קרימון. הבנק הסכים להחזיר לחברת קרימון סכום של 400,000 ש"ח. בית-המשפט חייב את המערערים בפיצוי הבנק בשליש מן הסכום האמור, משום שזה הנזק שנגרם עקב רשלנותם.
59. המערערים טענו בפנינו כנגד אחריותם כדירקטורים למעילות שנתגלו בבנק. לטענתם, כמו בנק ישראל עצמו, הם לא ידעו, ולא יכלו לדעת, על פרשיות אלה. זאת ועוד, אם הפיקוח של בנק ישראל לא מנע מעילות אלה, גם הפיקוח של הדירקטוריון לא היה מונע אותן. אין בידנו לקבל טיעון זה. תפקידו של הדירקטוריון לפקח על פעולות המינהלה. היה על המערערים לדעת – וכדירקטורים "סבירים" היה עליהם לצפות – כי בהיעדר פיקוח וביצירת אווירה של הפקרות יתרחשו המעילות והגניבות אשר אירעו בפועל. הפיקוח של הדירקטוריון כפיקוח "פנימי" – שמקים, בין השאר, מנגנון ראוי שפעילותו התקינה מכוונת למנוע התנהגות בלתי ראויה של נושאי משרה בחברה – הוא יעיל יותר וצמוד יותר מהפיקוח ה"חיצוני" של בנק ישראל. מעשיו ומחדליו של בנק ישראל, ככל שהיו, אינם מפחיתים מחובתם של הדירקטורים לדאוג לפיקוח שימנע מעילות. חובתם זו הם הפרו. בכך נכשלו הדירקטורים בתפקידם, והמערערים כדירקטורים נושאים באחריות בגין התרשלותם.