--- סוף עמוד 326 ---
התרשלות בקשר להסדר ויסות מניות הבנק
60. הבנק – כמו בנקים אחרים באותה תקופה – עסק בוויסות מניותיו (לסוגיה זו ראו: דין-וחשבון ועדת-החקירה לענין ויסות מניות הבנקים [47], וכן ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל [25]). הדבר התבטא בכך כי הבנק עצמו (במישרין או בעקיפין) יצר ביקוש גבוה בבורסה למניותיו שלו. כתוצאה מכך עלה ערך המניות בלא כל יחס לשוויון הכלכלי. באוקטובר 1983 פרץ משבר. המסחר במניות הבנקים נפסק. הממשלה קבעה הסדר שנועד להגן על רוכשי המניות. דירקטוריון הבנק – בהשתתפותו של זוסמן – החליט לא להצטרף להסדר זה. בבית-המשפט המחוזי טען המשיב כי חברי הדירקטוריון – ובהם המערערים – התרשלו בהחלטתם שלא להצטרף להסדר. בית-המשפט המחוזי לא קיבל גישה זו. הוא קבע כי אי-ההצטרפות להסדר הייתה טעות בשיקול-דעת ולא הגיעה לכדי התרשלות. אין לפנינו ערעור על כך. הפתרון שנמצא היה במתן ערבות מדינה לנטילת הלוואה מבנק הפועלים. במודע, ההלוואה לא ניתנה לבנק, אלא לחברה נא"ב הולדינג קורפורשיין (להלן – חברת נא"ב), אשר נתנה כביטחון ההלוואה את עיקר רכושה, כלומר מניות הבנק שבבעלותה. בעלי מניותיה היו, בין השאר, זוסמן (15.8%), אוצר חסכון בע"מ (36.2%) והלפרין (6.6%). יצוין כי אוצר חסכון בע"מ מצויה בבעלותם של הלפרין, שטרן ובוכבינדר. הלפרין ושטרן היו גם חברים במינהלה של הבנק. מטרת ההלוואה הייתה להשתמש בסכום זה כדי לווסת את מניות הבנק עם פתיחת המסחר בבורסה. בכספים אלה השתמשה חברת נא"ב לרכישת מניות הבנק. כספים אלה ירדו לטמיון. עתה הגיעה עת החזרת ההלוואה. בית-המשפט המחוזי קבע כי שבעה מיליון דולרים הוחזרו לבנק הפועלים. הפורע לא היה חברת נא"ב אלא הבנק עצמו. ההחלטה בעניין זה לא נתקבלה באורגן מוסמך של הבנק, אלא על-ידי כמה מנהלים, ובהם שטרן והלפרין. המערערים ידעו זאת, או עצמו עיניהם מלראות. בעת החזרת ההלוואה על-ידי הבנק לא נלקחו כל ביטחונות מנא"ב. בכך ראה בית-המשפט המחוזי משום התרשלות רבתי של הדירקטורים של הבנק, ובהם המערערים.
61. גישתו של בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע להתרשלות המערערים בהתנהלותם לעניין החזרת ההלוואה על-ידי הבנק מקובלת עלינו. פעולת חברי המינהלה בהחזרת ההלוואה התאפשרה בשל התרשלותם של המערערים כדירקטורים בבנק. הימנעות המערערים מכל פעולה, כאשר לנגד עיניהם נגזל רכושו של הבנק, היא בוודאי התרשלות המטילה אחריות בנזיקין. זוסמן טען בפנינו כי לא הוכח כלל כי ידע על קבלת ההלוואה, וממילא אין לייחס לו כל אינטרס בפירעונה על-ידי הבנק. בחנו