בספרות הוצגו שורת פרמטרים ביחס לשאלה אם החברה עמדה במבחן יכולת הפירעון שלה, אם לאו – וזאת משעה שבהוראות חוק החברות לא נקבעו מבחנים לכך. כך למשל, בדין האמריקאי הוצעו לכך שורת שיקולים, ובהם אפשרות החברה ליצור מקורות הכנסה – היינו בדיקת ההסתברות שהחברה יכולה ליצור על פני זמן מקורות מספיקים לשם עמידה בפירעון התחייבויותיה; מימון מחדש, כלומר הדירקטורים רשאים להניח כי התחייבויות שעתידות להיפרע בטווח הקרוב ימומנו מחדש; תביעות תלויות ועומדות; ניתוח תזרים המזומנים של החברה על פני תקופה ארוכה; חוות דעת מומחים; ועוד [גרוס, עמ' 372–373; עניין חבס, פס' 302].
לצד זאת, בדוח של רשות ניירות ערך שפורסם בחודש יוני 2015 תחת הכותרת "דוח ריכוז ממצאים בנושא חלוקת דיבידנדים ורכישה עצמית של מניות" [ראו גם גרוס, עמ' 397-395] (להלן: "דוח סגל
--- סוף עמוד 84 ---
הרשות"), פורטו הנחיות הרשות ליישום הדין (Best Practice), ובכלל זאת: בחינת דוח תזרים מזומנים חזוי – כאשר אין להסתפק בבחינת השנתיים הקרובות בלבד, וככל שקיים קושי בעריכת תזרים לתקופה העולה על שנתיים ניתן להסתייע במבחנים משלימים, כגון בחינת NAV מתואם; התייחסות לאירועים העלולים להשפיע לרעה על התוצאות הכספיות – לרבות ביצוע ניתוחי רגישויות; בחינת שינויים בהנחות בעלות פוטנציאל השפעה מהותי – בדגש על כל גורמי הסיכון שפורטו בדוחות התקופתיים; שימוש בהנחות אופטימיות – תוך מתן משקל ראוי לרמת הוודאות באשר להתממשות ההנחות בבסיס התזרים החזוי; ליקויים בממשל התאגידי של החברה – כגון האם החברה שמרה מסמכים בכתב.
בהמשך לאמור, בעניין קליר עמד בית המשפט על העקרונות לבחינת מבחן יכולת הפירעון:
"מבחן יכולת הפרעון מחייב את הדירקטורים לבצע הערכה של שווי החבויות הצפויות של החברה מחד, ושל שווי נכסיה מאידך. הבדיקה אינה תחומה בזמן, קרי, תחום התפרסותה הוא מכאן ועד עולם (ראה חביב- סגל, ע' 97). החוק איננו מציין כיצד יש ליישם את מבחן יכולת הפרעון, אך אין חולק שבין השאר, נדרשים הדירקטורים לנתח את תזרים המזומנים של החברה בהתבסס על התחזיות העסקיות שלה ועל התקציב הרב שנתי שלה על פני תקופה ארוכה, כדי לוודא שיש בתזרים כדי לפרוע את כל החבויות הידועות של החברה [...] אין להסתפק בבדיקת התזרים לתקופה של שנתיים בלבד, הגם שמטבע הדברים, ככל שהבדיקה מתייחסת למועד שהולך ומתרחק מעת עריכתה, הקושי להעריך את התזרים הצפוי הולך ומתגבר נוכח הקושי הטבעי לחזות את הנולד [...]" [שם, פס' 98].