בהתאם נקבע, כי תקופת ההתיישנות תחל להימנות מעת שאורגן אשר "ידו לא היתה במעל" ידע או היה עליו לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה; ככל שלא היה ניתן לגלות "בשקידה ראויה" את מעשיהם של נושאי המשרה המעוולים על-ידי אורגן "תמים", יחשב מועד הפירוק כמועד המוקדם ביותר שממנו תחל להימנות תקופת ההתיישנות.
"כאמור, 'ידיעת' המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה – שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא – היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ [...] בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה [עניין מרכז הארגזים לעיל, בעמ' 213-212].
15. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, כי נדרש בירור עובדתי בשאלת ידיעתו בפועל או בכוח של פריבטבנק, ובכלל זאת ב"התנהלות הבנק, בעלי השליטה בו, ידיעת יתר נושאי המשרה בו, הביקורת אשר בוצעה על ידי הבנק המרכזי והליך החלפת השליטה". דיסקונט טוען כי הלכת מרכז הארגזים הוחלה עד כה רק בתביעות שהוגשו נגד נושאי המשרה שעוולו כלפי החברה ולא כלפי צד שלישי זר לחברה. מנגד, פריבטבנק טוען כי אין הצדקה לפטור מראש את מי שסייע לנושאי המשרה המעוולים בביצוע המעילה. אכן, נדמה כי סוגיית החלת הלכת מרכז הארגזים על צדדים שלישיים לחברה, טרם נדונה לעומקה בפסיקתו של בית משפט זה. עם זאת, ניתן למצוא בפסיקה התייחסויות למקרים שבהם הוחלה הלכת מרכז הארגזים ביחס לטענות התיישנות שהועלו על-ידי צדדים שלא היו בעלי תפקיד בחברה ולא שימשו כנושאי משרה בה. כך, ברע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, פסקה 8 (2.9.2009), נדונה בקשתו של המפרק הזמני של עמותת רמת איתרי להורות לצדדים שלישיים לעמותה, ה"ה האחים אפרים ובן ציון רייך, להשיב לידי המפרק את כספי העמותה שהועברו לידיהם שלא כדין על-ידי מנהל העמותה, מר וייס. באותו עניין, הורה השופט (כתוארו אז) גרוניס על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לטענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי האחים רייך, תוך שצוין במפורש כי אין לייחס לעמותה את ידיעתו של מנהל העמותה על אודות המעשים הנטענים בתקופה שבה עמד בראשה. זאת, בשל בעיית הנציג וניגוד האינטרסים בין אלה של מנהל העמותה שנטל חלק במעשי התרמית, לבין אלה של החברה (שם, בפסקה 8). להשלמת התמונה אציין כי טענת ההתיישנות של האחים רייך נדונה ונדחתה בשנית אף במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין (ע"א 7307/11 וייס נ' רמת איתרי, פסקאות 19-17 (17.9.2013)). מבלי לטעת מסמרות, אף אני אינני שולל את האפשרות כי במצבים מסויימים שבהם מתעוררת "בעיית הנציג", הנובעת מהיותה של החברה נשלטת על-ידי נושאי משרה המעוולים כלפיה, יהא נכון שלא לייחס לה לגבי טענת ההתיישנות את ידיעתם של אלו לגבי העובדות המקימות לה עילת תביעה כלפי צד שלישי, שידע על מעשי התרמית וההונאה, או שהיה עליו לדעת על אודות מעשים אלו. ההצדקה לכך היא שבאותם מקרים מסויימים נחלשות התכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות ליתן הגנה מפני הסתמכות וציפייה לנתבעים שידעו (בכוח או בפועל) על אודות המעשים האסורים שבוצעו כלפי החברה, מחד גיסא; ומתעורר הצורך להגן על החברה שלא בחרה במודע "לישון על זכויותיה" ולוותר על זכות התביעה הנתונה לה, ואשר ניזוקה בשל התנהלות נושאי המשרה בה, שנמנעו מלמצות את הדין כלפי אחר פן יתגלו מעשיהם ברבים, מאידך גיסא.