--- סוף עמוד 65 ---
חוק הקורונה כחוק חירום
3. ביסוד חקיקתו של חוק הקורונה עומדת ההכרה בכך שמצבים המכונים "מצבי חירום" אינם עשויים מקשה אחת, ועל כן עשויים לחייב הנהגת הסדרים מסוגים שונים. משחר הקמתה מדינת ישראל הייתה מורגלת באיומים ביטחוניים, ומטעם זה כבר דבר החקיקה הראשון בה – פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 (להלן: פקודת סדרי שלטון ומשפט) – הסדיר את ההכרזה על שעת חירום, אשר עליה התבססה באותה עת הסמכות להתקין תקנות לשעת חירום שבכוחן לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים.
4. המודל הבסיסי שנקבע בפקודת סדרי שלטון ומשפט הוא זה המלווה את מדינת ישראל עד היום, הגם שמבחינה פורמלית הוא שינה את מתכונתו ועוגן במישור החוקתי. כיום, עניין זה מוסדר בחוק יסוד: הממשלה בנוסחו העדכני, המבהיר כי הכרזה על שעת חירום תיעשה כל פעם לשנה בלבד, לכל היותר, באישור הכנסת (לפי סעיף 38 לחוק היסוד). כמו כן, חוק יסוד: הממשלה קובע כי הגם שתקנות שעת חירום יכולות לגבור על חוקים, ישנם עניינים שבהקשרם הן אינן יכולות לעשות כן – כחלק מן ה"חישוקים" הדרושים לשמירה על הגרעין הדמוקרטי של השלטון (כפי שמורה סעיף 39 לחוק יסוד זה).
5. דיני החירום של ישראל אפשרו למדינה להתמודד עם אתגרים קשים שניצבו לפתחה מאז הקמתה, ולבטא את התפיסה של שלטון החוק גם בעתות חירום (ראו עוד: דפנה ברק-ארז "חוקה לשעת חירום" ספר שלמה לוין 671 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013) (להלן: ברק-ארז, חוקה לשעת חירום); Daphne Barak-Erez, The National Security Constitution and the Israeli Condition, ISRAELI CONSTITUTIONAL LAW IN THE MAKING 429 (Gideon Sapir, Daphne Barak-Erez & Aharon Barak eds., 2013)). לצד זאת, חלוף הזמן חידד את נקודות התורפה המוסיפות לאפיין את ההסדר.
6. נקודת התורפה הראשונה, שהיא הידועה יותר, נוגעת להתמשכותו של מצב החירום – למעשה ללא הפסקה מאז הקמת המדינה ועד היום. אף שמדינת ישראל יודעת גם תקופות רגועות יותר (באופן יחסי), לרגיעה מלאה טרם זכינו, ועל כן, בפועל ההכרזה על מצב החירום הולכת ונמשכת (ראו: בג"ץ 3091/99 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת [פורסם בנבו] (8.5.2012)). ההסדר הקבוע בחוק יסוד: הממשלה אינו
--- סוף עמוד 66 ---
כולל "ניואנסים" משפטיים, המאפשרים התייחסות שונה לתקופות שבהן קיימת רגיעה יחסית, אלא מבוסס על תשובה במתכונת של "כן" או "לא". וכאשר זו השאלה – הנהגת המדינה ואחריה הכנסת משיבות: "כן". התוצאה היא מצב חירום מתמיד, ללא הבחנה מספקת בין עתות גאות ושפל, ומבלי לגרוע מן המשמעות של איומים ביטחוניים גם בתקופות רגיעה יחסיות.