14. טעם לפגם יש גם בכך שהצידוק שנמצא ל'החייאת' העתירה, נובע מעשיית דין עצמית שעשו הנִקנסים הפוטנציאליים, כאשר הפרו את הוראות תקנה 24, ביודעין ובמכוּון. לא ניתן לצפות כי בית משפט זה יתן ידו לעשיית דין עצמית שכזו, ובכך יעודד הפרות דין לעתיד לבוא, מקום שבו דבר חקיקה, או חקיקת-משנה, לא ימצא חן בעיני מאן-דהוא. כלל זה הוא נגזרת של חובת הציות לחוק, ערך ראשון במעלה, אשר נועד למנוע אנרכיה ופגיעה בשלטון החוק: "בדברנו על חובת הציות לחוק אין כוונתנו אך לנורמות כלליות המתקבלות על ידי המחוקק הראשי, אלא גם לנורמות כלליות הנקבעות על ידי מחוקק המשנה וכן לנורמות אינדיווידואליות
--- סוף עמוד 78 ---
שמתקבלות על ידי גופי מינהל [...] בצד כל אלה יש כמובן להוסיף את הנורמות הנקבעות על ידי בתי המשפט. על אדם המפר את החוק ביודעין לדעת כי הוא מסתכן בכך שבתי המשפט לא ישעו לטענותיו. הכלל האוסר עשיית דין עצמי משמש למעשה כתמריץ לשמירה על החוק. הציות לחוק הינו מיסודותיה של חברה מתוקנת. החוק וההסדרים שנקבעו על פיו משקפים את רצון הרוב, ובחברה דמוקרטית כפופים כולם לשלטון החוק. חובת הציות לחוק, ובכלל זאת חובת הציות להוראותיה של רשות מוסמכת, הינה חובה משפטית ומוסרית. במובן המשפטי, חובת הציות הינה חלק מעיקרון שלטון החוק לפיו כל הגורמים במדינה – יחידים, קבוצות ורשויות המדינה – כפופים לחוק וחייבים לפעול על פיו. פעולה בניגוד לחוק נתקלת בסנקציות שקובע החוק על הפרתו. במובן המוסרי, החוק מהווה תשתית לחיים משותפים בחברה מאורגנת. הפרת החוק מהווה פגיעה בערכי יסוד של החברה כגון שלום, שוויון וחרות, ועל-כן הינה פסולה מבחינה מוסרית" (דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בבג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת, [פורסם בנבו] פסקה 13 (9.9.2007) וראו גם פסקאות 17-14; לעיון נוסף, ראו: חיים גנז "ביסוסי חובת הציות לחוק" משפטים יז 353 (1987)).
15. הדברים נכונים בפרט, מקום שבו ההפרה הלכאורית נעשתה בעת שעתירה העוסקת בסוגיה זו עודנה תלויה ועומדת (ראו: בג"ץ 313/84 המשחטה המאוחדת שוק הכרמל נ' עירית תל-אביב [פורסם בנבו] (1986)), ועל אף שלא ניתן צו ביניים המעכב את ביצוע התקנה, חרף בקשות שהוגשו על-ידי העותרים (בבג"ץ 6859/20). "הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על לאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להידרש לעתירתם" (דברי השופט מ' חשין בבג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון [פורסם בנבו] (28.10.2004)). משבחן בית המשפט את הסוגיה, במסגרת בקשות לצו ביניים, בשתי הזדמנויות, ובחר שלא ליתן צו כזה, לא ניתן עוד לקבל את הטענה, כי לעתירה משמעות אופרטיבית, משום שדרושה היא להגנה על מפרי ההוראות, מפני הקנסות שהוטלו עליהם. על אחת כמה וכמה, כאשר מבוקש לפסול באופן גורף את הקנסות שהוטלו בימיה של תקנה 24, נוכח העדר הנתונים; "שלא יהא חוטא נשכר" (בבלי, כתובות לו, ב).