6. מאז מתן ההחלטה, במשך כמעט חודשיים, שקטה ציקורל אל שמריה. רק ביום 12.11.20, יממה לפני תום המועד שנקבע לחיסול עסקיה, הגישה ציקורל עתירה לבית המשפט המחוזי, יחד עם בקשה למתן צו ארעי וצו ביניים, שלפיה, יעוכב ביצוע ההחלטה. עוד באותו יום, דחה בית המשפט את הבקשה לצו ארעי: "הפכתי בבקשה על נוסחה הנרחב ולא מצאתי ראשיתו של הסבר מדוע היא מוגשת דווקא כעת – יום לפני כניסת החלטות הרשות לתוקף – שעה שהחלטות אלו התקבלו זה מכבר – ביום 10/9/20. [...] אתכתב עם הדחק הנטען על דרך קציבת מועדים תכופים להגשת תגובה ותשובה לה".
7. לאחר שנדחתה הבקשה לצו ארעי, נמשכו ההליכים לפני בית המשפט המחוזי כסדרם. התקיימו שני דיונים בעתירה, וביום 1.12.2020 נדחתה העתירה. בפסק הדין נקבע, כי בניגוד לטענת ציקורל, במסגרת בחינת בקשה להענקת רישיון מכוח החוק, ניתן להסתמך בין היתר גם על מידע מודיעיני חסוי. בית המשפט אף בחן את המידע המודיעיני, במעמד צד אחד, והגיע למסקנה כי המידע המודיעיני מבוסס כדבעי, ומצדיק את החלטת הסירוב.
בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענת ציקורל, שלפיה המידע המודיעיני, בהיותו חסוי, אינו מאפשר לה להתגונן כדבעי מפניו, ובכך נפגעת 'זכות הטיעון' שלה, ואינה אפקטיבית. נקבע, כי די בפרפרזה שהוצגה לפני ציקורל, כדי לספק תמונה כללית של החשד, ולא ניתן לפרט מעבר לכך מבלי לגרום נזק ממשי לאינטרס הציבורי.
באשר לדרישת ציקורל, לקיים שימוע בעל-פה, צוין כי למרות שאולי היה מקום לשימוע בעל-פה, הרי שבנסיבות העניין, נראה שהשימוע שנערך בכתובים, היה ממצה דיו, ואִפשר לציקורל להעלות את טענותיה בצורה מיטבית.
8. לאחר שניתן פסק הדין, התקיימו מגעים בין ציקורל ובין הרשות, בניסיון אחרון להגיע למתווה מוסכם, שיאפשר את המשך הפעילות של ציקורל. ניסיונות אלו באו לקיצם בהודעת הרשות מיום 9.2.2021, שבה נכתב, כי לאחר בחינת המתווה המוצע לעומק, ולאחר התייעצות עם נציגי המשטרה והפרקליטות, הוחלט לדחותו. משכשלו המגעים, הגישה ציקורל ביום 28.2.2021 ערעור על פסק הדין, יחד עם הבקשה דנן, שהוגדרה על-ידה, כאמור, כ"בקשה לצו ארעי וצו ביניים", ובגדרה היא מבקשת "לעכב [...] את ביצוען של החלטות המשיבה", ולאפשר את המשך פעילותה "עד למתן פסק דין חלוט וסופי בערעור".
טענות הצדדים
9. ציקורל משליכה את עיקר יהבה על מאזן הנוחות. לדבריה, אי מתן הצו המבוקש, יפגע בה בצורה אנושה ובלתי-הפיכה, ואילו הנזק שעשוי להיגרם לאינטרס הציבורי כתוצאה מקבלת הצו, קטן לאין שיעור. ציקורל טוענת, כי אם לא ינתן הצו, יביא הדבר לביטול היתרים המצויים בידיה מאת הרגולטור האמריקאי; לסיום הסכמים מוסדיים ארוכי-טווח שחתמה עם בנקים; לפיטוריהם של 15 עובדים שיאבדו את מטה לחמם; ולפגיעה במעמדה של ציקורל, בשוק שבו היא פועלת. לעומת כל אלה, הנזק שיגרם לאינטרס הציבורי, הריהו נמוך באופן משמעותי. נטען, כי הרשות התמהמהה במתן החלטתה בעניין הרישיון משך שלוש שנים, כשכל אותה עת הוסיפה ציקורל לפעול, מכוח הוראות המעבר שבחוק. הדבר מלמד בבירור, כך ציקורל, כי גם להשקפת הרשות, האינטרס הציבורי יכול להכיל את המשך פעילותה, עד להכרעה בערעור.