בבית המשפט העליון
רע"א 7542/20
לפני: כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט ע' גרוסקופף
המבקשות: 1. רשות ניקוז ונחלים שרון
2. מדינת ישראל- משרד החקלאות ופיתוח הכפר
3. עיריית חדרה
4. הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה
5. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה
6. הראל חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
המשיבה: נייר חדרה בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 039010-09-17 שניתנה ביום 09.08.2020 על ידי כבוד השופט אורן שוורץ
בשם המבקשת 1: עו"ד חנן דורון
בשם המבקשות 2 ו-5: עו"ד שרון מן-אורין
בשם המבקשות 3 ו-6: עו"ד עזריאל רוטמן, עו"ד קרן תגר, עו"ד תמיר מלכה
בשם המבקשת 4: עו"ד שי כהן, עו"ד אורלי נשיץ
בשם המשיבה: עו"ד עמוס שניצקי, עו"ד דרור פרידנרייך
פסק-דין
השופט י' עמית:
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' שוורץ) בת"א 39010-09-17 [פורסם בנבו] מיום 9.8.2020, בגדרה נקבע כי למשיבה קיימת זכות תביעה כלפי המבקשות שהועברה לה מחברה אחרת, ובשל כך נדחתה בקשת המבקשות לסילוק התביעה נגדן על הסף.
1. בחודש ינואר 2013 התרחשה הצפה שהסבה נזק למפעל של חברה בשם "נייר חדרה – ניירות כתיבה והדפסה בע"מ" (להלן גם: החברה). החברה נמנתה על קונצרן אוסטרי ובוטחה על ידי מבטחת הקונצרן, Vienna Insurance Group (להלן: VIG).
תגמולי הביטוח בסך 29,115,054 ₪ שולמו לחברה על ידי VIG, ו-VIG בתורה הגישה נגד המבקשות תביעת שיבוב בגין הנזקים שנגרמו מאירוע ההצפה. התביעה סולקה על הסף ביום 13.10.2015, בין היתר מן הטעם ש-VIG היא מבטחת זרה שאינה זכאית לזכות תחלוף מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ומכיוון שזכות התביעה של החברה לא ניתנת להמחאה לטובת VIG. בשולי הדברים צוין כי זכות התביעה נותרה בידי הניזוק הישיר (החברה) שרשאית לתבוע את נזקיה, וככל שיינתן פסק דין לזכותה תהא VIG זכאית לפירותיו של אותו פסק דין מכוח כתב הקבלה וסילוק שנחתם בין הצדדים (ת"א (מחוזי מרכז) 53025-11-14 VIG VIENNA INSURANCE GROUP נ' רשות ניקוז והנחלים שרון [פורסם בנבו] (13.10.2015) (כב' השופט א' שוורץ)). ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בית משפט זה מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ע"א 8044/15 Vienna Insurance Group VIG נ' רשות ניקוז והנחלים שרון [פורסם בנבו] (23.1.2017)).
2. התביעה מושא ההליך שלפניי הוגשה ביום 17.9.2017 על ידי המשיבה, חברת נייר חדרה בע"מ (להלן: המשיבה או נייר חדרה). התביעה נסבה על הנזקים שנגרמו כתוצאה מההצפה לחברה הניזוקה (נייר חדרה – ניירות כתיבה והדפסה בע"מ), והועמדה על סך של כ-34 מיליון ₪. בכתב התביעה צוין כי החברה פורקה מרצון ומוזגה לתוך פעילותה של נייר חדרה.
המבקשות הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, בין היתר לנוכח הוראת סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה), לפיה לא ניתן להמחות זכות תביעה בנזיקין אלא מכוח הדין. המבקשות טענו כי החברה ונייר חדרה הם תאגידים שונים בעלי אישיות משפטית נפרדת, וכי במקרה הנדון לא בוצע מיזוג מכוח דיני החברות. נטען כי פעילות החברה נרכשה בעסקת מכר רגילה על ידי נייר חדרה, ולכן, זכות התביעה של החברה לא הועברה לנייר חדרה ולא קיימת לאחרונה זכות תביעה כנגד המבקשות.
מנגד, טענה נייר חדרה כי רכשה את מניות החברה והחזיקה ב-100% ממניותיה עוד קודם אירוע ההצפה. לאחר אירוע ההצפה, ולנוכח הליכי רה-ארגון, החברה מוזגה למעשה אל נייר חדרה, כאשר בשלב ראשון רכשה נייר חדרה את כל הזכויות והנכסים של החברה ובשלב שני, פורקה החברה בהליך של פירוק מרצון. נטען כי יש לראות את הסכם רכישת הפעילות אגב הפירוק מרצון של החברה כ"המחאת זכות מכוח הדין" מכוח סעיף 330(4) לפקודת החברות, התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) ובנוסף, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) ניתן לבצע הרמת מסך לטובת בעלי המניות של החברה, שהם למעשה בעלי המניות של נייר חדרה. מכאן, שזכות התביעה בגין אירוע ההצפה עברה לידי נייר חדרה, והיא רשאית לממשה כנגד המבקשות.
3. בית משפט קמא הורה על פיצול הדיון בתביעה כך שתחילה תתברר שאלת העברת זכות התביעה מהחברה לנייר חדרה. לאחר שמיעת עדויות בעלי תפקידים רלוונטיים לעניין מטעם נייר חדרה, ניתנה החלטת בית המשפט שבה הכיר כאמור בזכות התביעה של נייר חדרה ודחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.
בתמצית, בית המשפט קבע כי זכות התביעה הועברה לנייר חדרה במסגרת עסקת רכישת פעילות החברה על ידי נייר חדרה, וכי כך עולה מנוסח הסכם הרכישה (להלן גם: ההסכם) שבו הועברו כלל נכסי החברה המוכרת והזכויות הקשורות בהם; מאומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים להסכם ומנסיבות כריתתו – חוזה קצר שנערך בין צדדים קרובים, חברה נשלטת ובעלת השליטה, במסגרת רה-ארגון בקבוצת החברות; וכי ניסוח ההסכם כהסכם כללי המעביר את כלל הנכסים והזכויות, מתיישב עם היגיון עסקי סביר של בעלי מניות בעסקת רכישה אגב פירוק מרצון. בית המשפט הצביע על כך שפרשנות המבקשות את ההסכם היא אבסורדית וחסרת הגיון כלכלי, שהרי הסכם רכישת הנכסים נערך לאחר שכבר ניתנה ההחלטה שסילקה על הסף את התביעה של VIG וקשה להלום כי הצדדים התכוונו לוותר על זכות תביעה בגין נזק של מיליונים. בתוך כך נקבע, כי ניתן טעם סביר לאי הכללת זכות התביעה בהערכת השווי שנעשתה לחברה בעדויות עורכת הדין ורואת החשבון שהעידו מטעם נייר חדרה. אלה הסבירו כי לא היה מקום לכלול את זכות התביעה בדוחות הכספיים של נייר חדרה משום שכל סכום שיתקבל מהתביעה, למעט הנזק שנגרם לחברה, יועבר ממילא ל-VIG. עוד נקבע כי אין פסול בכך שהעברת הזכויות בין החברות התבצעה בדרך הפשוטה והמהירה יותר של מכירת פעילות החברה ולא בדרך של "החייאת חברה" או מיזוג בין החברה לבין נייר חדרה. נקבע אפוא כי במסגרת רכישת הזכויות והחובות של החברה על ידי נייר חדרה נכללה גם זכות התביעה מושא אירוע ההצפה.
בית המשפט הוסיף וקבע כי העברת הזכויות במקרה דנן הייתה אגב הליך של פירוק מרצון. הסכם הרכישה אושר על ידי המפרקת שמונתה לחברה על ידי בעלי המניות בהתאם למנגנון שהיה קבוע באותה העת בפקודת החברות, ובדו"ח הפירוק הסופי ציינה המפרקת כי נכסי החברה והתחייבויותיה נמכרו לנייר חדרה בהתאם להסכם הרכישה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בהיגיון הכלכלי של המהלך ובכך שהפירוק והמכירה בתמורה נעשו במסגרת הליכי התייעלות בחברת האם, נייר חדרה זכתה באינטרס רכושי-מסחרי המאפשר מימוש לגיטימי של זכות התביעה. ההלכה הפסוקה הכירה בהמחאת זכות תביעה של חברה בפירוק לצד שלישי על ידי מפרק או נאמן, ואין להבחין בין פירוק מרצון לבין פירוק על ידי בית משפט לעניין זה. בשל כך קבע בית המשפט, כי העברת זכות התביעה לנייר חדרה נעשתה מ"כוח הדין" כנדרש לפי סעיף 22 לפקודת הנזיקין. למעלה מן הצורך, בית המשפט דחה את הטענות הנוספות של נייר חדרה, ולפיהן יש להכיר בזכות התביעה שלה מכוח הרמת מסך לפי סעיף 6(ב) לחוק החברות או מכוח דוקטרינת "מיזוג דה פקטו", באשר תחולתה של הדוקטרינה נשללת לנוכח ההסדר החקיקתי הקיים והמתכונת החוזית שבה נהגו הצדדים להסכם הרכישה.
4. מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשות, בהחלטת בית המשפט נפלו שגיאות עובדתיות ומשפטיות הסותרות הלכות מחייבות ומצדיקות מתן רשות ערעור. נטען כי עסקינן בתביעה בסכום גבוה נגד שש נתבעות, וטענת הסף שהועלתה עוררה שאלה משפטית הקשורה ביכולת להעביר זכות תביעה נזיקית שטרם נדונה בפסיקה. משכך, המבקשות סבורות כי אין הצדקה לנהל הליך ארוך ומורכב שעשוי להתייתר ויש לדון בבקשתן בעת הנוכחית.
לגופו של עניין, המבקשות טענו כי הסכם הרכישה לא כלל התייחסות מפורשת להעברת זכות התביעה הנדונה מהחברה לנייר חדרה, ומתן פרשנות להסכם ככולל זכות כזו בדיעבד אינו מעוגן בלשון ההסכם ולא עולה מאומד דעת הצדדים ומנסיבות כריתתו. בין היתר, נטען כי הפעילות המועברת לפי ההסכם לא כללה זכויות שלא ניתן להעביר מכוח הדין או מהסכם; כי במועד חתימת ההסכם החברה לא ידעה על זכות התביעה וממילא לא התכוונה להעביר את זכות התביעה לנייר חדרה; וכך עולה גם מהערכת השווי שעל בסיסה נערכה העיסקה, מהדוחות הכספיים של החברות, ומהחלטת האסיפה הכללית של בעלי המניות. זאת ועוד, לטענת המבקשות, שתיקת ההסכם ביחס לסוגיה אינה מקרית והצדדים היו מודעים לכך שקיימות זכויות כגון זכות התביעה דנן שאינן עבירות, ובחרו באופן מודע שלא לבצע מיזוג ושלא להקנות נכסים שאינם עבירים.
המבקשות הלינו גם על הקביעה בדבר אישור המחאת הזכות על ידי המפרקת, וטענו כי לא ניתן להסיק מדו"ח הפירוק של החברה כי המפרקת אישרה את פעולת המחאת הזכויות; כי הטענה עולה כדי הרחבת חזית; וכי במועד הפירוק כלל לא היה ידוע שקיימת לחברה זכות תביעה. מכל מקום, הליך הפירוק הוא תוצאה של הסכם רכישת הפעילות שקדם לו, והמפרקת אינה רשאית לעקוף את האיסור שבסעיף 22 לפקודת הנזיקין ולהמחות זכות תביעה ללא מקור סמכות בדין. אין בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הפנייה להוראת דין המקנה למפרק סמכות להמחות זכות תביעה, ומסקנתו של בית המשפט אינה עולה מפסקי הדין של בית משפט זה עליהם התבסס.
5. המשיבה התנגדה למתן רשות ערעור. בתמצית, המשיבה טענה כי יש לדון בהשגה על החלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף בסוף ההליך המשפטי, והמשך ניהול ההליך לא יצור מצב בלתי הפיך שלא ניתן לתקן במסגרת הערעור. ככל שימצא לתת רשות ערעור ולדון בבקשה, המשיבה ביקשה כי ידונו גם השגותיה על החלטתו של בית משפט קמא בנוגע לקיומה של עילת תביעה מכוח "הרמת מסך" או דוקטרינת "מיזוג דה פקטו". לעניין המחאת זכות התביעה בין החברות, המשיבה תמכה בהחלטתו של בית משפט המחוזי ובטעמיו, הן ביחס לקביעה כי זכות התביעה הועברה במסגרת עסקת הרכישה לנייר חדרה, הן במסקנתו כי בנסיבות העניין מדובר בהעברת זכויות מכוח הדין. המשיבה הוסיפה וטענה, בין היתר, כי כתב התביעה מושתת בנוסף על עילות שאינן נזיקיות וגם מטעם זה המחאת הזכויות אינה פסולה. לשיטתה, יש להותיר את החלטת בית המשפט על כנה ולו משיקולי מוסר וצדק, על מנת שהמזיקות הפוטנציאליות לא יצאו נשכרות מרכישת הפעילות של הניזוקה.
דיון והכרעה
6. לאחר עיון בבקשה ובתגובה שהוגשה על נספחיהן, מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לפיכך, המבקשות ייקראו להלן המערערות.
אכן, ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטה שתוצאתה היא דחיית בקשה לסילוק תביעה על הסף והמשך בירור ההליך לגופו, אלא במקרים חריגים (רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב, בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים, [פורסם בנבו] בפסקה 33 (3.10.2011) (להלן: עניין סלאלום); רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 4 (26.12.2013); רע"א 1926/16 צוריאל נ' מורד, [פורסם בנבו] בפסקה 3 (29.3.2016) (להלן: עניין מורד); רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, [פורסם בנבו] בפסקה 23 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (20.8.2020) (להלן: עניין אילני); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208-207 (מהדורה שלישית, 2012)). עם זאת, בית המשפט עשוי להידרש לבקשות רשות ערעור שעניינן דחיית בקשה לסילוק על הסף מקום שבו מתעורר חשש לניהול הליך סרק, או כאשר יש בהחלטה כדי להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים (רע"א 8552/16 איתי פיננסים א.א השקעות בע"מ נ' יחזקאל, [פורסם בנבו] בפסקה 6 (10.1.2017); רע"א 6853/18 סגל נ' מריליוס, [פורסם בנבו] בפסקה 11 (17.2.2019); עניין מורד, בפסקה 3; עניין אילני, בפסקה 23 והאסמכתאות שם). בהינתן שענייננו בטענת סף מובהקת שאם תתקבל הדבר עשוי לייתר הליך ארוך ומורכב, אני סבור כי המקרה דנן נופל בגדר מקרים אלו.
אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות.
7. חלק לא מבוטל מטיעוני המערערות נוגעים לקביעת בית משפט קמא בנוגע לעצם העברת הזכות במסגרת הסכם הרכישה ומכירת פעילות החברה אגב הליך הפירוק. איני סבור כי יש בטיעונים אלה כדי להביא לקבלת הערעור.
8. קביעתו של בית משפט קמא כי זכות התביעה הועברה מהחברה לנייר חדרה במסגרת הסכם הרכישה היא בבחינת קביעה עובדתית המבוססת על הסכם הרכישה ופרשנותו ועל הגיונם של דברים. בית המשפט אפשר לצדדים להביא ראיותיהם בנושא, בחן את לשון ההסכם ושמע בעלי תפקידים רלוונטיים בקבוצת החברות – רואת חשבון שעבדה כחשבת בחברה ועורכת הדין שכיהנה כדירקטורית בחברה וכיועצת משפטית של נייר חדרה, ואף היתה מעורבת בניסוח ההסכם. על בסיס אלה קבע בית המשפט כי זכות התביעה דנן נכללת ב"כלל הנכסים" של החברה שהועברו לנייר חדרה במסגרת ההסכם אף על פי שהיא לא נזכרת בו במפורש, כפי שלא נזכרו במפורש ובפירוט פעילויות ונכסים אחרים של החברה. עוד נקבע כי ניסוח ההסכם באופן כללי מתיישב עם ההיגיון העסקי של בעלי מניות בחברות קשורות בעסקת רכישה אגב הליך פירוק מרצון.
אומר בקצרה ומבלי להידרש לכלל טענות המערערות, כי לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעה זו. מסקנתו של בית משפט קמא היא מסקנה מבוססת, בין היתר, בהינתן עדויות בעלות התפקיד בקבוצת החברות; בהינתן שדבר דחיית תביעתה של VIG והותרת זכות התביעה בידי החברה הובאה לידיעתה של החברה עובר לחתימה על ההסכם (נספח 6 לתגובת המשיבה); ובהינתן הקשר שבין הסכם הרכישה לפירוק החברה, כפי שעולה מפרק המבוא להסכם (נספח 4 לבקשה) והחלטת האסיפה הכללית של החברה (נספח 8 לבקשה).
9. המערערות טענו כי מסעיף 2.3 להסכם שכותרתו "הסכמים מסורבים" ניתן ללמוד שהצדדים התייחסו באופן מפורש להמחאת זכויות, מה שמלמד כי ההסכם אינו כולל המחאת זכויות "אוטומטית" והצדדים היו מודעים לכך שהפעילות המועברת אינה כוללת זכויות שלא ניתן להעביר. בתגובה לכך טענה המשיבה כי עניינו של הסעיף הנ"ל במערכת היחסים שבין חברת הבת לספקים וללקוחותיה שיתכן שיבחרו שלא להמשיך בהתקשרות עם חברת האם, ואין להסיק ממנו כי זכות התביעה של החברה לא הועברה. הסבר זה מקובל עלי בעיקרו, ומתיישב עם דברי עורכת הדין שהסבירה כי ההסכם נעשה ברזולוציה גבוהה, מבלי לפרט את כלל הזכויות והחובות (לרבות תביעות) המועברות בין חברת האם וחברת הבת, וכי כך נעשות אצלם עסקאות "בתוך הבית". הדברים מתחזקים לנוכח עדותה לפיה "אם מחר מגיעה תביעה נגד חברת הבת נייר חדרה לא אומרת אין יריבות". בנוסף, בית המשפט עמד על כך שהליכי עריכת ההסכם היו קצרים ופשוטים, בהינתן היחסים המיוחדים שבין החברות, והמשיבה הוסיפה וטענה כי חתומים עליהם אותם בעלי תפקידים: "כולנו יושבים באותו מקום ואחראים לפעילות של אותה קבוצה, אני לא מעבירה לעצמי טיוטה ואני אומרת אני חברת הבת וחברת האם...".