מכאן שגם לשיטת התובעים, במחיר המניות (3 דולר למנייה) לא גולם מלוא הפוטנציאל הכלכלי של החברה. ההנחה כי המחיר גילם את הסיכונים והסיכויים המתוארים שבהסכמי ההשקעה, כמקובל בהשקעות הון-סיכון, לא הוכחשה ולא נסתרה.
אחת האינדיקציות הברורות לכך שהתובעים ידעו כי ההשקעה בחברה היא השקעה מסוכנת מצויה בדוא"ל שכתב התובע 1 ביום 15.3.2014, ובו הוא כותב:
"EVERY sane investor in Securant knew he's entering a risky start-up in which he could lose ALL of his money (and we even signed company documents repeating this a few times), yet he decided to take the risks, hoping for the large gains – so 99% of the accusations should be directed at the person one sees in the mirror, if we are completely frank with ourselves, like what we want from Meir and future management.
Most start-up overpromiss, trying to recruit the money, and that usually leads to frustrated investors like us – we knew the gains, and now we have to take the pains. But it can still be a successful company, if all goes well, starting with Mike".
כשנשאל מר קונדין בחקירה הנגדית על מכתבו משנת 2014, ועל הפער בין עמדתו אז כי השקיע בסטרט-אפ מסוכן לעמדתו היום, לא הייתה בפניו תשובה מניחה את הדעת (עמ' 119 לפרוט' מיום 19.3.2019). לדבריו, כשמשקיעים אחרים החלו לבוא בטענות לנתבע בשנת 2014 ניסה להגן עליו, חשב שהוא עושה עבודה, הוא נכשל מקצועית אבל הוא מנסה להצליח (שם, בעמ' 122).
52. לטעמי, קביעת אחריות נזיקית בהתעלם מהסכמי ההשקעה וחלוקת הסיכונים בהם איננה הוגנת, ויש בה כדי להעמיד בסכנה את המבנה העסקי של השקעות הון-סיכון. חלוקת הסיכונים השפיעה כאמור על תמחור המניות. המשקיעים נטלו סיכון כי יאבדו את השקעתם, לצד הסיכוי לרווחים גדולים. רכישת מניות בחברה היא עסקה מסחרית כלכלית שבבסיסה חלוקת סיכונים מוגדרת. מתווה עסקי של השקעה בסיכון גבוה אינו יכול להפוך, בחסות המשפט, להשקעה סולידית. התובעים בחרו מתווה עסקי מסוים, והם כפופים לו, על יתרונותיו וחסרונותיו. הדבר נעוץ בעקרון חופש החוזים והוא מתחייב לצרוך הוגנות, יציבות וודאות בתחום השקעות ההון. על רקע זה, לא ברורה העמדה של חלק מהתובעים (ובראשם עו"ד דעדוש) כי להסכם אין חשיבות משפטית ובית המשפט ממילא לא יתייחס אליו (עמ' 253 לפרוט' מיום 19.3.2019).