שגה בית הדין עת קבע כי נפלה טעות בניסוח הסכם הפשרה באופן כזה שהעובד לא התכוון שהסכם הפשרה יהווה סילוק מלא וסופי של כל תביעותיו כלפי החברה ולכן לא התקיים "מפגש רצונות" אמיתי בין הצדדים והסכם הפשרה אינו חוזה מחייב. החברה טוענת כי אין מדובר בטעות כהגדרתה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים (חלק כללי)), שכן החברה עמדה על כך שהמשיב יוותר על כל תביעה אחרת שהוא סבור שיש לו באותה עת כנגדה. מדובר בסעיף ויתור ברור, ואין בו שום מקום לטעות בהבנה או בפרשנות, ואשר לו היו מודעים העובד, באת כוחו ואף נציגת ארגון העובדים, טרם החתימה על ההסכם.
באשר להסכמת החברה למחוק את המילה "ומסיומם" מסעיף הוויתור, כך שההסכם לא יחול על תביעות עתידיות שיקומו לעובד, הרי שלטענת החברה, הדבר נועד על מנת לסיים את הסכסוך, ואין להסיק מתוספת זו שהצדדים נפלו לכלל טעות בעת חתימתם על הסכם הפשרה.
בנוסף, טוענת החברה כי בענייננו לא מתקיימים התנאים לביטול הסכם מחמת פגם בכריתתו על פי חוק החוזים (חלק כללי), בין השאר, משום שהמשיב לא הודיע תוך זמן סביר על הביטול כמתחייב מהוראת סעיף 20 לחוק החוזים. אין מחלוקת כי המשיב השתהה משך כארבעה חודשים עד שהגיש בקשה ל"תיקון" הסכם הפשרה, שעה שאת התביעה מושא ערעור זה הגיש אף מאוחר יותר, כתשעה חודשים לאחר חתימת הסכם הפשרה, ואף פעל באופן הפוך, שכן תוך כדי אותה תקופה ביקש לאכוף את ההסכם. משעה שה"טעות" לה טוען העובד היא עצם הכללתו של סעיף הוויתור בהסכם הפשרה, הרי שחזקה עליו כי נחשף ל"טעות" זו ברגע בו עיין בהסכם הפשרה לראשונה לאחר הדיון שבמהלכו נחתם ההסכם. מועד זה הוא לכל המאוחר המועד בו עתר המשיב לאכיפתו של אותו הסכם ממש, קרי ביום 14.10.2018.
ד. הסכם הפשרה הוא בין הצדדים לו בלבד
שגויה התייחסותו של בית הדין לדברים שנאמרו מפי השופטת גרוס במעמד הדיון בבקשה לביטול פסק הדין ביום 27.3.2019, אותם לקח בחשבון לצורך קביעתו כי נפלה טעות בניסוח הסכם הפשרה. לטענת החברה, הסכם פשרה הוא בין הצדדים לו בלבד, והוא פרי הסכמתם ויצירתם. אף אם בית הדין סייע ב"הקלדת" נוסח ההסכם, אין זה הופך אותו לצד לו. בנוסף, אין כל משמעות למה שהתכוון או לאו, מותב בית הדין. החברה מוסיפה וטוענת כי השופטת גרוס, לא שימשה ולא הייתה יכולה לשמש כעדה במשפט, ואין רלבנטיות למה שהיא סברה, בנוגע לאירועים שהתרחשו מעל לחצי שנה קודם לכן במסגרת הדיון בו נחתם הסכם הפשרה, ואין בכך כדי להעיד על אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם.