בית הדין הארצי לעבודה
ע"ע 54327-12-18
ע"ע 27041-10-20
ניתן ביום 18 אפריל 2021
יגאל בוזגלו
המערער בע"ע 54327-12-18
המשיב בע"ע 27041-10-20
–
חברת נמל אשדוד בע"מ
המערערת בע"ע 27041-10-20
המשיבה בע"ע 54327-12-18
בפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק, השופט מיכאל שפיצר
נציגת ציבור (עובדים), גב' רחל בנזימן, נציג ציבור (מעסיקים), מר מדרכי כהן
ב"כ יגאל בוזגלו – עו"ד אריאלה רוקח-אבן חיים ועו"ד פז מוזר ועו"ד בר לאודון
ב"כ חברת נמל אשדוד – עו"ד יעקב מלישקביץ ועו"ד טל מדר
פסק דין
השופט מיכאל שפיצר
1. הערעורים שבפנינו, עניינם אחד: הסכם פשרה שנחתם על ידי בעלי הדין ובאי כוחם ושקיבל תוקף של פסק דין בתום דיון מיום 8.7.2018, שהתקיים בבית הדין האזורי באר שבע, בתיק סע"ש 13233-07-17 (להלן – התביעה הראשונה) בפני השופטת רחל גרוס ונציג ציבור מר חיים נוסן הנגבי, ושזו לשונו:
"1. מודיעים לביה"ד כי הגענו להסכם לסילוק מלא ומוחלט של כל התביעות ומבלי להודות בכל טענה שהיא, הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪ (ברוטו) בגין הפרשי שכר וזאת עד ליום 9.8.18.
2. הסכום ישולם בהעברה בנקאית ביחד עם משכורת חודש יולי 2018.
3. התובע חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה בנתבעת כפי שנטענו בכתב התביעה.
4. עם מתן תוקף של פסק דין להסכם שבין הצדדים, אין לצדדים תביעות כלשהן זה כלפי זה הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם, ומסיומם.
5. הצדדים מבקשים מביה"ד ליתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין."
(להלן – הסכם הפשרה).
2. השאלה העומדת להכרעתנו היא האם היה רשאי מר יגאל בוזגלו (להלן – העובד) להגיש תביעה נוספת בתיק סע"ש 64301-06-18 נגד חברת נמל אשדוד בע"מ (להלן – החברה והתביעה השנייה, בהתאמה). יצוין כי התביעה השנייה הוגשה גם נגד מר אייל קיטאי, מנהלו הישיר של העובד, וזו אינה רלבנטית לענייננו.
רקע עובדתי
התביעה הראשונה
3. ביום 6.7.2017 הגיש העובד נגד החברה את התביעה הראשונה. בתביעה זו, טוען העובד כי שימש כחבר בוועד העובדים בחברה וכיו"ר ועד עובדי סקטור בתי המלאכה. לטענתו, החברה הפרה הסכמות ומנהגים של שנים רבות, לפיהן החברה מממנת את הפעילות הארגונית של חברי הועד, והחברה מסרבת לשלם לו שכר בגין פעילות זו. העובד ציין כי בשנת 2015 הגישה החברה בקשת צד בסכסוך קיבוצי נגד הסתדרות העובדים החדשה, וכי במסגרת אותו הליך (ס"ק 5381-09-15), טענה החברה שהעובד באופן אישי השבית את הנמל. לדבריו, מאותו מועד ואילך ובמשך שנה, עד לחודש 9/2016, "החליט הנמל לפגוע בתובע, ולמנוע ממנו לייצג את העובדים", וזאת באמצעות אי אישור הדיווחים שהוגשו על ידיו בדבר יציאתו לפעילות ועד, ואי תשלום שכר מלא בגין ימים אלו, ותוך הפלייתו מול חברי ועד אחרים ופגיעה בנוהג המחייב.
בתביעתו זו דרש העובד תשלום הפרשי שכר בסכום של 37,293 ₪, וכן פיצוי כספי בסכום של 200,000 ₪ בהתאם להוראת סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן – חוק הסכמים קיבוציים).
4. בתום שמיעת עדי העובד שהתקיימה כאמור ביום 8.7.2018, הציע בית הדין לצדדים "לצאת להפסקה", ועם שובם לאולם הודיעו כי הגיעו להסכם הפשרה, אשר קיבל לבקשתם תוקף של פסק דין. נציין כי במועד כריתת הסכם הפשרה, לא הובא לידיעת בית הדין האזורי או החברה, דבר קיומה של התביעה השנייה, שהוגשה ביום 27.6.2018 על ידי העובד נגד החברה ונגד מנהלו בחברה (סע"ש 64301-06-18).
5. ביום 14.10.2018, הגיש העובד בעצמו לבית הדין האזורי "בקשה להפרשה של שכר לקרן הפנסיה, גמל, קרן השתלמות" (להלן – הבקשה להפקדה). לטענתו, משנקבע בהסכם הפשרה שהסכום של 20,000 ₪ הם הפרשי שכר מהעבר, הרי שיש לבצע בגינם את ההפקדות השונות כמפורט לעיל. החברה התנגדה לבקשה האמורה.
6. עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשה להפקדה, הוגשה ביום 4.11.2018 לבית הדין קמא, באמצעות עו"ד אריאלה רוקח אבן - חיים, באת כוחו של העובד, בקשה שעניינה "להורות על תיקון הטעות שנפלה בהסכם הפשרה" (להלן – בקשת התיקון). נטען בבקשה, כי הסכמת העובד באה לביטוייה בסעיף 3 להסכם הפשרה, ולפיו "התובע חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה בנתבעת כפי שנטענו בכתב התביעה" (ההדגשה במקור). לטענת העובד, לא היה בהסכמתו זו כדי "ליתן הסכמה גורפת לגבי טענות אחרות שיש לתובע בהליכים אחרים ו/או לגבי טענות עתידיות, ככל שתהיינה וכי העובדה שהתובע ממשיך לעבוד בנתבעת ויחסי העבודה בין הצדדים לא הגיעו לסיומם היא הנותנת כי התובע גם לא יכול היה ליתן הסכמה גורפת ועתידית שכזו." (ההדגשות במקור). לדברי העובד, נוכח העובדה שאין עליה חולק, שיחסי העבודה בין הצדדים ממשיכים, הרי שהאמור בסיפא של סעיף 4 להסכם הפשרה ולפיו "אין לצדדים תביעות כלשהן כלפי זה הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם, ומסיומם" בטעות יסודו, ומכאן מסקנתו כי מדובר בסעיף שהוסף באקראי על ידי בית הדין, וכי מדובר בטעות אותה יש לתקן מכח הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, כמו גם מכוחה של תקנה 124 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.
7. בבקשת התיקון, מדגיש העובד, שביום 27.6.2018, (עוד בטרם גובש הסכם הפשרה), הגיש העובד נגד החברה כתב תביעה נוסף (סע"ש
64301-06-18, התביעה השנייה). מכאן לדבריו, יש ללמוד שהעובד הסכים לוותר על טענותיו רק בתיק בו הושג הסכם הפשרה, שכן לא היה מסכים למצב בו תישמט הקרקע מתחת לתביעתו הנוספת, אותה הגיש מספר ימים קודם לכן. עוה"ד רוקח אבן-חיים מציינת בבקשת התיקון שלא ידעה על הגשת התביעה השנייה וכי "סביר מאד להניח שגם לא הייתה מצויה בידי הנתבעת, במועד הדיון בו הושגה הפשרה, זאת לאור סמיכות הזמנים, ומשכך, ברי כי אף הנתבעת, במועד הפשרה, לא יכולה לטעון כי הסתמכה על ויתור גורף שכזה מצד התובע".
8. למחרת, (5.11.2018), הגיש העובד תגובה משל עצמו, המתייחסת בעיקרה לבקשתו להפקדה. בסעיף 5 לתגובתו כותב העובד: "למיותר לציין כי ההסכמות אליהן הגענו היו אך ורק בעניין תביעה זו ולא תהיה תביעה נוספת בגין פגיעה בשכר מזכיר ועד לתביעה זו בלבד". לדבריו, אילו ידע שיש לשלם לו הפרשות סוציאליות, לא היה מסכים להסכם הפשרה. בשולי תגובתו, מציין העובד שהוא מוכן להחזיר את הסכום ששולם לו מכח הסכם הפשרה ולנהל את ההליך עד תום.
9. בתגובתה מיום 26.10.2018, לבקשת ההפקדה של העובד, טוענת החברה כי בקשת התיקון משמעה דרישה לתוספת של סכומים מעבר למה שסוכם בין הצדדים בהסכם הפשרה וכי הסכם הפשרה קבע את הסכום אותו יש לשלם ואין להוסיף עליו. מוסיפה החברה כי מדובר בפסק דין חלוט ואין לבית הדין סמכות לשנותו שלא בהסכמה.
10. לגופה של הבקשה, סבורה החברה כי ההסכמות שבהסכם הפשרה "היו על בסיס כך שאין למבקש ולא יהיו לו תביעות נוספות, והדבר עוגן בהסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין.".
11. בתגובה לבקשת התיקון השיבה החברה ביום 18.11.2021 שאין כל אפשרות לתיקון הסכם הפשרה, מה גם שהעובד היה מיוצג, הן על ידי באת כוחו, והן על ידי נציגה מטעם ההסתדרות הלאומית, כך שלא ניתן לקבל טענה כי נפלה טעות כלשהי בהסכם הפשרה. העובדה שהעובד אינו מרוצה מהסכם הפשרה, אינה מצדיקה את תיקונו כ"טעות".
12. לדברי החברה, בקשת התיקון תכליתה לסלול לעובד את דרכו בתביעה השנייה. זאת ועוד. העובדה שבאת כח העובד לא היתה מודעת לתביעה השנייה, אינה רלבנטית, שכן העובד עצמו ידע על קיומה במועד החתימה על הסכם הפשרה, ואם היה ברצונו לסייג את ההסכמות, היה עליו לעשות כן במפורש.
13. בהמשך תגובתה טוענת החברה כי הדרך הנכונה לתקוף הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין היא על ידי הגשת תובענה חדשה, מה גם שבקשת התיקון עניינה שינוי הסכם הפשרה ולא ביטולו, מהלך בו מנסה העובד לכפות על החברה הסכם חדש שאין היא חפצה בו.
14. כן טוענת החברה שהעובד אינו רשאי לחזור בו מהסכם הפשרה בחלוף ארבעה חודשים מיום שנחתם וביצועו הושלם, וכי משניתן לו תוקף של פסק דין הרי שהוא סופי וחלוט ומקים מחסום דיוני המונע התדיינות נוספת בין הצדדים.
15. ביום 27.3.2019 קיים בית הדין קמא דיון בבקשת התיקון, ולאחר הפסקה הציע לצדדים כדלקמן:
" ... כי בנסיבות המיוחדות של המקרה בהן סעיף 3 לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 4 להסכם הפשרה וכן סעיף 4 כולל עובדה אשר אינה נכונה כאילו יחסי העובד ומעסיק שבין הצדדים הסתיימו, הצדדים יסכימו כי הסכם הפשרה יתייחס רק לתביעה הנוכחית. ככל שהצדדים לא יסכימו, בנסיבות העניין הרי שאין מנוס מהגשת תביעה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין אשר תיבחן על ידי בית הדין".
משלא התקבלה הצעת בית הדין, ביקש העובד למחוק את בקשתו, והודיע כי יגיש תביעה נפרדת לביטול הסכם הפשרה וכך אכן נעשה ובכך נדון בהמשך, אלא שנכון יהיה להשלים תחילה את הרקע העובדתי לערעורים שבפנינו.
התביעה השנייה
16. בעוד התביעה הראשונה תלויה ועומדת וקודם לדיון שבו התגבש הסכם הפשרה, הגיש העובד את התביעה השנייה. בתביעה זו המסתכמת בדרישה לתשלום של 60,063 ₪, עותר העובד "לפיצוי בגין התעמרות בעבודה, אי תשלום רכיב הפרמיה, עיכוב בהעלאה בדרגה תוך שלילת זכויות מכח זה, ועוגמת נפש".
17. בתביעה השנייה מציין העובד כי כיהן בתפקיד חבר ועד עובדים של סקטור בתי המלאכה בתקופה שמחודש 2/2014 ועד לחודש 1/2017, וכי בחודשים 3/2015-2/2016, שימש כיו"ר ועד העובדים.
לטענת העובד, נקטה החברה נגדו בצעדים פוגעניים ובהם פגיעה בשכרו, אי מינויו כממלא מקום מנהל המחלקה עם פרישתו של מנהל המחלקה הקודם, ואי העלאתו בדרגה בהתאם לזכאותו. בהקשר זה, מופנה חלק משמעותי מטענותיו כלפי הנתבע הנוסף, מנהלו, מר אייל קיטאי, ואולם, חלק זה בתביעה אינו רלבנטי לענייננו.
18. הסעדים להם עותר העובד בתביעה זו הם: מתן צו עשה שיורה על מינויו לתפקיד ממלא מקום מנהל מחלקה; פיצוי בגין אי העלאה בדרגה בסכום של 3,750 ש"ח; פיצוי בגין אי תשלום רכיב הפרמיות ודיווח נוכחות בסכום של 6,313 ש"ח; פיצוי בגין התעמרות בעבודה, בסכום של 50,000 ₪. התביעה השנייה מסתכמת בסכום של 60,063 ₪.
19. לאחר שנענתה בקשה מוסכמת של החברה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, הוגשה על ידה ביום 31.10.2018, "בקשה לסילוק התביעה על הסף" אליה נלוותה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה ככל שתידחה הבקשה. הבקשה מבוססת על הסכם הפשרה בתביעה הראשונה, ובמיוחד על האמור בסעיף 4 ולפיו "עם מתן תוקף של פסק דין להסכם שבין הצדדים, אין לצדדים תביעות כלשהן זה כלפי זה הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם ומסיומם". מכאן, שלדעת החברה ויתר העובד גם על תביעה זו; קיים מעשה בית דין מכוח פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, במיוחד לאור העובדה שהסכם הפשרה נחתם לאחר שהעובד כבר הגיש את התביעה השנייה; לעובד אין זכות לחזור בו מהסכם הפשרה לאחר שזה כבר בוצע, ובחלוף שלושה חודשים מחתימתו.
20. בעוד החברה מסתמכת על סעיף 4 להסכם הפשרה, העובד נועץ יתדותיו באמור בסעיף 3 להסכם האמור שבו נכתב כי: "התובע חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה בנתבעת כפי שנטענו בכתב התביעה".
לטעמו, אין בהסכמתו להסדר שהתגבש כדי להוות הסכמה גורפת לטענות בהליכים אחרים, ומדגיש כי הסכם הפשרה התייחס לתביעה הראשונה ואליה בלבד.
בהקשר זה, מפנה העובד לסיפא של סעיף 4 ולפיהם חל הוויתור שבסעיף זה לעניינים "...הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם ומסיומם" ותוהה כיצד ייתכן שוויתר על טענות הנובעות מסיום יחסי העבודה, שעה שאין חולק שהוא ממשיך לעבוד בחברה "ואין לו כל תכנית לסיים בעת הקרובה עבודה זו".
לדעת העובד, העובדה שתביעתו השנייה הוגשה ביום 27.6.2018, והסכם הפשרה התגבש בדיון מיום 8.7.2018, תומכת בעמדתו ולפיה הסכם הפשרה מתייחס רק לתביעה הראשונה.
21. עוד מצוין בתגובה כי עובדת הגשת התביעה השנייה לא היתה בידיעת ב"כ העובד בתביעה הראשונה, "שאילולא כן, היתה מסייגת את האמור בהסכם הפשרה ביחס להליך דנן".
22. העובד בתגובתו סבור שהאמור בסעיף 4 להסכם הפשרה, הוסף באקראי על ידי בית הדין האזורי ויש בו להעמיד את העובד במציאות לא צודקת המונע ממנו לממש את זכויותיו העתידיות.
23. בשולי תגובתו מציין העובד כי הגיש בקשה לתיקון הסכם הפשרה. כפי שכבר פורט לעיל, העובד חזר בו מהבקשה האמורה, והגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה, תביעה אליה נתייחס בהמשך.
24. בתשובתה לתגובת העובד, שבה החברה על טענותיה שבבקשה למחיקה על הסף, ומוסיפה שגם האמור בסעיף 3 אין בו כדי לאיין את האמור בסעיף 4 להסכם הפשרה וכי על העובד היה לסייג את הסכמתו בבירור ובמפורש. לדעת החברה אין לקבל את טענת העובד שסעיף 4 הוסף באקראי על ידי בית הדין, שעה שהעובד היה מיוצג הן על ידי באת כוחו והן על ידי נציגת ההסתדרות הלאומית ותוהה "כיצד ניתן לטעון כעת כי כל הנוכחים כשלו ולא הבחינו בסעיף מהותי זה?".
25. ביום 25.11.2018, קיבל מותב בראשות סגן הנשיא פרנקל את בקשת החברה וניתן פסק דין המורה על דחיית התביעה, באומרו:
"משהגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בו התובע ויתר על כל תביעה שיש לו כלפי הנתבעת הנובעת מיחסי עובד-מעסיק שביניהם, דין התביעה הנוכחית כנגד הנתבעת להיות מסולקת על הסף, קל וחומר כאשר הסכם הפשרה נחתם לאחר שהתובע הגיש תביעה זו.
יש לכבד את עקרון סופיות הדיון ואין לתת יד לתביעות חוזרות, מקום בו הצדדים חתמו על הסכם פשרה המסיים את המחלוקות ביניהם". (סעיפים 3-4 לפסק הדין).
26. להשלמת התמונה נציין שביום 26.12.2018, נמחקה התביעה נגד מר אייל קיטאי, בהעדר סמכות עניינית.
27. על פסק דינו של בית הדין קמא, אשר דחה את התביעה נגד החברה, הגיש העובד ערעור לבית דין זה (להלן – ערעור העובד) ובטרם נתייחס לערעור העובד, נכון יהיה להשלים את השתלשלות הדברים שהביאה גם לערעורה של החברה.
תביעת העובד לביטול הסכם הפשרה
28. בהמשך להחלטת בית הדין בתביעה הראשונה, הגיש העובד ביום 14.4.2019 תביעה "לביטול פסק דין שניתן בפשרה" (פ"ה 29947-04-19; להלן – תביעת הביטול). תביעה זו היא בבחינת "שידור חוזר" של בקשת התיקון, כשלמעשה הצדדים חוזרים על טענותיהם, ולכן יובאו להלן בקצרה.
29. כמפורט בתביעת הביטול, טוען העובד כי מתחילת העסקתו בחברה החברה פגעה וממשיכה לפגוע בזכויותיו "אם כעובד ואם כחבר ועד", ובשל כך הגיש את התביעה השנייה. העובד מדגיש כי לא היה נותן את הסכמתו להסכם הפשרה שיש בו כדי למנוע ממנו להמשיך ולהגן על זכויותיו. העובד מבהיר כי כאשר הציע בית הדין קמא בתביעה הראשונה את הסכם הפשרה, ביקש העובד "להדגיש ולציין כי הוא חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה, כפי שנטענו בכתב התביעה, בתיק במסגרתו הושג הסכם הפשרה, והוא בלבד". העובדה שיחסי העבודה בין הצדדים נמשכים, היא הוכחה ניצחת לכך שהעובד גם לא יכול היה ליתן הסכמה עתידית וגורפת כזו, החוסמת את דרכו לתביעות עתידיות.