30. העובד שב על טענתו כי באת כוחו בתביעה הראשונה לא היתה מודעת לקיומה של התביעה השנייה, ושאילו היתה יודעת על קיומה, היתה מסייגת את האמור בהסכם הפשרה.
31. העובד גם מתייחס לדיון שהתקיים בבית הדין האזורי בבקשתו לתיקון הסכם הפשרה, ולהצעת בית הדין במהלכו, לפיה הסכם הפשרה יתייחס רק לתביעה הנוכחית, הצעה שלא התקבלה על ידי החברה.
32. בפן המשפטי, טענתו של העובד היא כי ניתן לבטל פסק דין שניתן על יסוד הסכם פשרה, ובכלל זה עקב טעות, שאלמלא אותה טעות, לא היה מסכים להסכם הפשרה.
לדברי העובד הסכם הפשרה לוקה בחוסר גמירות דעת מצידו וכן כאמור, בטעות. לדבריו, "בעת חתימתו לא שם לב, כי בית הדין הוסיף, בהיסח הדעת, סעיף אשר לא הועלה ו/או נידון בפני הצדדים", וכי סבר שהסכם הפשרה שהוגש לחתימתו, היה בנוסח שהוקרא על ידי בית הדין טרם ניסוחו.
33. החברה כופרת בכתב הגנתה כי מדובר בטעות שנפלה בהסכם הפשרה, שהעובד חתם עליו לאחר שעיין בו ונועץ בבאת כוחו ובנציגת ארגון העובדים בו הוא חבר. לעובד שולם מלוא סכום הפשרה, ולמעשה מדובר בניסיון של העובד לחזור בו מהסכמות מפורשות, וכי מבחינת החברה סעיף הוויתור על תביעות הוא בבחינת "תנאי בל יעבור".
מוסיפה החברה, ש"לא היתה זקוקה כלל להצהרה מפי התובע על ויתור על תביעתו הראשונה שהרי ממילא הסכם הפשרה גילם בתוכו מיצוי של כל עילות התביעה במסגרת תביעה זו".
עוד מציינת החברה שעמדה על דרישתה שהעובד יחזור בו באופן ברור מטענותיו הקשות והבוטות כלפיה, וזאת בנפרד מסעיף הוויתור על תביעות נוספות, וכי אין סתירה בין סעיף 3 לסעיף 4 להסכם הפשרה.
החברה מציינת כי במהלך הדיון בבקשה לתיקון הסכם הפשרה, בחן בית הדין את האפשרות שהסכם הפשרה ופסק הדין שניתן בעקבותיו יבוטל וההליך יימשך, אלא שהחברה סירבה לכך שעה שלטעמה הסכם הפשרה מיצה את העניין עד תום.
34. החברה מתייחסת לטענת העובד ולפיה באת כוחו לא היתה מודעת לקיומה של התביעה השנייה, ואולם, אין חולק שהעובד "ידע גם ידע" על קיומה בעת שחתם על הסכם הפשרה. מוסיפה החברה שעל פי הפסיקה, מערכת היחסים בין עורך דין למרשו אינה מעניינו של בית הדין.
35. כן טוענת החברה לשיהוי ממשי מצד העובד, שעה שפנייתו הראשונה לתיקון הסכם הפשרה הוגשה חודשים לאחר כריתתו, ולאחר שכבר הגיש בקשה להורות לחברה לבצע הפקדות לקופות השונות.
פסק דינו של בית הדין האזורי
36. לאחר שסקר את השתלשלות הדברים, וסקר את המצב המשפטי בשאלה מתי ובאלו תנאים ניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, קיבל בית הדין את תביעת הביטול, וקבע שיש לראות בתביעתו של העובד "הודעת ביטול" ומכאן שהסכם הפשרה, כמו גם פסק הדין שניתן מכוחו – מבוטלים.
37. בית הדין השתית את פסק דינו על הנימוקים הבאים:
א. לא היתה מחלוקת בין הצדדים שבסעיף 4 להסכם הפשרה נפלה טעות שעה שצוין שאין לצדדים תביעות זה כלפי זה הנובעות מיחסי העבודה שביניהם ומסיומם, ובכך יש הודאת בעל דין מצד החברה. בית הדין הדגיש את המילה "ומסיומם", ומכאן, ושעה ששני הצדדים עיינו בהסכם ולא עמדו על הטעות הרי שטענת החברה שלפיה העובד עיין במסמך עובר לחתימתו, ולא סמך על הסברי בית הדין – דינה להידחות.
ב. בית הדין גם התייחס להצעת בין הדין במהלך הדיון בבקשה לתיקון, עת רשם "כי הוראות סעיף 4 אינן עולות בקנה אחד עם הוראות סעיף 3 ואלה מביאים לכלל מסקנה, כי מדובר בטעות בניסוח הסכם הפשרה".
ג. מכאן, שגם אם החברה סברה שמדובר בהסכם המהווה סילוק מלא וסופי של כל תביעות העובד כלפיה, הרי שהעובד לא התכוון לכך, ועל כן לא נוצר "מפגש רצונות" ומכאן שלא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב.
ד. מחומר הראיות עולה, שהתביעה השנייה נמסרה למשרד ב"כ החברה עוד ביום 28.6.2020, היינו 10 ימים לפני הגשת התביעה השנייה, ו"מהראיות שהובאו בפני עולה כי באי כוחה היו מודעים לקיומה של התביעה. משכך, העדר התייחסות מפורשת אליה, סותרת את טענת הנתבעת כי ההסכם נועד גם לסילוקה של תביעה זו".
38. כמתחייב מפסק הדין, חזרה התביעה הראשונה "לחיים" ובית הדין קבע בפסק דינו שההוצאות בתביעת הביטול תילקחנה בחשבון במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה. פסק דינו האמור של בית הדין האזורי, הוא נושא ערעורה של החברה.
סיכום ביניים
39. כאמור, שני ערעורים לפנינו. ערעור העובד על פסק דינו של בית הדין האזורי שסילק על הסף את תביעתו השנייה; ומנגד, ערעור החברה על פסק דינו של בית הדין האזורי אשר קבע כי הסכם הפשרה מבוטל. פסק הדין האמור, מייתר למעשה את הדיון בערעור העובד, ועל כן נכון יהיה לדון בערעור החברה, ותוצאת ערעור העובד תיגזר מההכרעה בערעור החברה.
תמצית טענות הצדדים בערעור החברה
40. נקדים לציין כי הצדדים, בסיכומיהם, שבים וחוזרים על טענותיהם כפי שנטענו בהליך קמא. על כן, עיקרי טענותיהם יובאו בתמצית להלן.
טענות החברה בערעורה
א. הסכמים יש לכבד
החברה עומדת על חשיבותם של הסכמי הפשרה ועל הרציונאלים שבבסיסם לשמירה על הסכמים אלה, וזאת עד כי אפילו גילוי האמת נדחה מפניהם. לטענת החברה, כלל הוא שאין לבטל הסכמי פשרה, אלא רק כאשר קיים טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, ואין כך בענייננו. מכאן, שלטענתה, שגה בית הדין שעה שהתעלם מהמשקל שיש לתת להסכם הפשרה, ובאופן המנוגד להלכות אותן סקר בפסק דינו, ביתר שאת כאשר העובד חתם על הסכם הפשרה, בעודו מיוצג. לצד טענותיה אלה, החברה מבהירה וטוענת כי סעיפים 3 ו-4 להסכם הפשרה הינם סעיפי ויתור, אשר גובשו כתנאי להסכמתה לשלם לעובד את הסכום ששולם לו. כ-3 חודשים לאחר חתימת הסכם הפשרה ולאחר שהחברה מילאה את חלקה בו , ביקש העובד שהחברה תבצע הפקדות שונות בגין הסכום ששולם לו, כמתחייב לטענתו מהסכם הפשרה. באותו מועד, העובד לא העלה אף טענה הנוגעת לביטול ההסכם.
אף עתירתו של העובד לבית הדין האזורי ל"תיקון טעות סופר" בסעיף 4 להסכם הפשרה בבקשה להורות על מחיקתו כדי לאפשר את ניהולה של תביעה חדשה שהגיש כנגד החברה וכנגד מנהלו הישיר לבית הדין, נדחתה על רקע קיומו של הסכם הפשרה. באשר לעתירתו לבית דין זה (בר"ע 27832-12-18), בסופו של הדיון ובהמלצת בית הדין הודיעה באת כוחו של העובד כי היא מוחקת את הבקשה וכי תגיש תביעה נפרדת לביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף.
ב. שלוחו של אדם כמותו
שגה בית הדין שעה שהתעלם מהעובדה שהעובד, בעת החתימה על הסכם הפשרה, היה מיוצג על ידי באת כוחו ונציגת ארגון העובדים, בו הוא חבר. הוראת סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 קובעת כי "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח". בנוסף, לטענת החברה, בהתאם לתיאוריית השליחות וכוח הייצוג, לפיה הרשאה משמעותה הענקת כוח לשלוח לבצע פעולה משפטית בשם השולח או במקומו, העובד שייפה את כוחה של באת-כוחו לייצגו בתביעה הראשונה בה נחתם הסכם הפשרה, הרי שחתימתה על הסכם הפשרה מהווה סוף פסוק, והיא באה בנעלי העובד, לכל דבר ועניין. זאת, אף לשיטתו של העובד עצמו, שהסתיר מבאת-כוחו את העובדה שהגיש תביעה נוספת קודם לחתימת הסכם הפשרה, כך שהיה מודע לה ובכל זאת הסכים לפשרה. משכך, ויתר העובד גם על התביעה הנוספת ועל כל תביעה שהייתה לו כנגד החברה באותה עת. ככל שביקש העובד לסייג את ויתורו, היה עליו לעשות כן במפורש. עוד טוענת החברה, כי ככל שהתנהלות באת כוח העובד לא תאמה את הילך רוחו וגמירות דעתו של העובד, הרי שתרופתו היא במישור שבינו לבין פרקליטתו על דרך של תביעת פיצויים, ולא בעתירה לביטול פסק הדין. לטענת החברה גרסתו של העובד ומי מטעמו הופרכה כליל, ואף מהצהרותיו השונות בהליכי קמא, עולה כי העובד כיזב ותעתע בבית הדין, כאשר טען שלא קרא את הסכם הפשרה עת חתם עליו, טענה שבית הדין קמא לא נתן לה משקל.
ג. התקיים מפגש רצונות בין הצדדים
שגה בית הדין עת קבע, חרף כל העובדות שנפרשו לפניו, כי בגיבוש הסכם הפשרה נפל פגם במפגש הרצונות בין הצדדים. כמו כן, שגה בית הדין עת קבע כי מצדו של העובד הסכם הפשרה מנוסח באופן שאינו משקף את הסכמתו והוא רשאי לבטלו. החברה טוענת כי אומד דעתם של הצדדים בעת חתימת הסכם הפשרה היה כי העובד מוותר על כל תביעה אחרת שהוא סבור שיש לו באותה עת כנגד החברה. בענייננו, התכלית האובייקטיבית של הסכם הפשרה היא שהסכום הגבוה ששולם לעובד שולם כנגד ויתור על כל תביעה שהייתה לו אותה עת כנגד החברה וכנגד חזרה מהטענות שבכתב תביעתו. זו הפרשנות הנכונה והיחידה של הסכם הפשרה. שלא כנפסק, גמירות דעתו של העובד באה לידי ביטוי בכך שהפשרה הושגה לאחר שהתייעץ עם נציגותיו, בחתימתו, ובחתימת באת-כוחו על הסכם הפשרה, בקבלו את סכום הפשרה ובבקשתו לאכיפת הסכם הפשרה על פי פרשנותו. עוד הוכח כאמור שמהימנותו של העובד לוקה בחסר, ולכן אין לתת אמון בעדותו ובגרסאותיו המשתנות.
שגה בית הדין עת קבע כי נפלה טעות בניסוח הסכם הפשרה באופן כזה שהעובד לא התכוון שהסכם הפשרה יהווה סילוק מלא וסופי של כל תביעותיו כלפי החברה ולכן לא התקיים "מפגש רצונות" אמיתי בין הצדדים והסכם הפשרה אינו חוזה מחייב. החברה טוענת כי אין מדובר בטעות כהגדרתה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים (חלק כללי)), שכן החברה עמדה על כך שהמשיב יוותר על כל תביעה אחרת שהוא סבור שיש לו באותה עת כנגדה. מדובר בסעיף ויתור ברור, ואין בו שום מקום לטעות בהבנה או בפרשנות, ואשר לו היו מודעים העובד, באת כוחו ואף נציגת ארגון העובדים, טרם החתימה על ההסכם.
באשר להסכמת החברה למחוק את המילה "ומסיומם" מסעיף הוויתור, כך שההסכם לא יחול על תביעות עתידיות שיקומו לעובד, הרי שלטענת החברה, הדבר נועד על מנת לסיים את הסכסוך, ואין להסיק מתוספת זו שהצדדים נפלו לכלל טעות בעת חתימתם על הסכם הפשרה.
בנוסף, טוענת החברה כי בענייננו לא מתקיימים התנאים לביטול הסכם מחמת פגם בכריתתו על פי חוק החוזים (חלק כללי), בין השאר, משום שהמשיב לא הודיע תוך זמן סביר על הביטול כמתחייב מהוראת סעיף 20 לחוק החוזים. אין מחלוקת כי המשיב השתהה משך כארבעה חודשים עד שהגיש בקשה ל"תיקון" הסכם הפשרה, שעה שאת התביעה מושא ערעור זה הגיש אף מאוחר יותר, כתשעה חודשים לאחר חתימת הסכם הפשרה, ואף פעל באופן הפוך, שכן תוך כדי אותה תקופה ביקש לאכוף את ההסכם. משעה שה"טעות" לה טוען העובד היא עצם הכללתו של סעיף הוויתור בהסכם הפשרה, הרי שחזקה עליו כי נחשף ל"טעות" זו ברגע בו עיין בהסכם הפשרה לראשונה לאחר הדיון שבמהלכו נחתם ההסכם. מועד זה הוא לכל המאוחר המועד בו עתר המשיב לאכיפתו של אותו הסכם ממש, קרי ביום 14.10.2018.
ד. הסכם הפשרה הוא בין הצדדים לו בלבד
שגויה התייחסותו של בית הדין לדברים שנאמרו מפי השופטת גרוס במעמד הדיון בבקשה לביטול פסק הדין ביום 27.3.2019, אותם לקח בחשבון לצורך קביעתו כי נפלה טעות בניסוח הסכם הפשרה. לטענת החברה, הסכם פשרה הוא בין הצדדים לו בלבד, והוא פרי הסכמתם ויצירתם. אף אם בית הדין סייע ב"הקלדת" נוסח ההסכם, אין זה הופך אותו לצד לו. בנוסף, אין כל משמעות למה שהתכוון או לאו, מותב בית הדין. החברה מוסיפה וטוענת כי השופטת גרוס, לא שימשה ולא הייתה יכולה לשמש כעדה במשפט, ואין רלבנטיות למה שהיא סברה, בנוגע לאירועים שהתרחשו מעל לחצי שנה קודם לכן במסגרת הדיון בו נחתם הסכם הפשרה, ואין בכך כדי להעיד על אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם.
טענות העובד בערעור החברה
א. אין עילה להתערבות ערכאת הערעור
גרסת החברה נדחתה בפסק דין מנומק כדבעי, לאחר שבית הדין שמע עדויות באופן ישיר ובלתי אמצעי והתרשם ממהימנותן, ובחן בקפידה את חומר הראיות אשר היה מונח בפניו, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעותיו אלו. נקבע כי המשיב הוכיח את גרסתו, לרבות רצף האירועים עד לחתימתו של הסכם הפשרה, ובאופן ההולם את ההלכה הנהוגה בענייננו.
צדק בית הדין בקבעו כי היעדר התייחסות מפורשת של החברה ביודעין לתביעה הנוספת יש בה כדי לסתור את טענתה שלפיה ההסכם נועד גם לסילוקה של תביעה זו. משכך, לטענת העובד, זוהי גמירות דעתם הסובייקטיבית המשותפת והאמיתית של הצדדים. גמירות הדעת הסובייקטיבית של הצדדים השתקפה בהסכם באופן חיצוני מוטעה בשל הטעות שבהיסח הדעת, אשר נפלה בבית הדין קמא, עת ניסח את הסכם הפשרה, ושעה שהעובד חתם על הסכם הפשרה שכלל את הסעיף. טעות אשר לא שיקפה את רצון הצדדים בעת החתימה על הסכם הפשרה.
לטענת העובד, אין קדושה בטקסט חוזי וניתן לשקול תיקונה של הטעות שנפלה בו, וכי ניתן לשם הוכחת הטעות בחוזה לפנות לנסיבות עריכתו, ומשכך, מיד עם גילוי הטעות, הגיש העובד בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בהסכם הפשרה ובפסק הדין. לטענתו, החברה ידעה היטב מה הייתה כוונתו האמיתית בעת עריכת הסכם הפשרה, כוונה לה החברה הסכימה ואשר הייתה ידועה גם לשופטת גרוס ולכן המליצה למחוק את סעיף הוויתור.
החברה נוהגת בחוסר תום לב, עת היא ממשיכה לטעון לאכיפת ההסכם רק בשל העובדה כי הוא נחתם. משכך, אין לראות בחתימת העובד על ההסכם כמצג לגמירות דעת, ולפיכך על בית הדין לסטות מהמבחן האובייקטיבי ולקבוע שאותו מצג "חתימה" מעולם לא היווה בפועל גמירות דעת, ולכן הצד הטוען לכך לא יהיה רשאי להסתמך על מצג זה. ביתר שאת, כאשר העובד לא חתם על העמוד הראשון בו מופיע סעיף 4 להסכם הפשרה, שהתווסף בטעות על ידי כבוד בית הדין. מה גם, כי נכונה קביעתו של בית הדין לביטול פסק הדין, שכן אם היה נותר על כנו סעיף 4 בנוסחו, היה הדבר עלול להביא ליצירת חוזה פסול, מנוגד לחוק ולתקנת הציבור.