4. בתום שמיעת עדי העובד שהתקיימה כאמור ביום 8.7.2018, הציע בית הדין לצדדים "לצאת להפסקה", ועם שובם לאולם הודיעו כי הגיעו להסכם הפשרה, אשר קיבל לבקשתם תוקף של פסק דין. נציין כי במועד כריתת הסכם הפשרה, לא הובא לידיעת בית הדין האזורי או החברה, דבר קיומה של התביעה השנייה, שהוגשה ביום 27.6.2018 על ידי העובד נגד החברה ונגד מנהלו בחברה (סע"ש 64301-06-18).
5. ביום 14.10.2018, הגיש העובד בעצמו לבית הדין האזורי "בקשה להפרשה של שכר לקרן הפנסיה, גמל, קרן השתלמות" (להלן – הבקשה להפקדה). לטענתו, משנקבע בהסכם הפשרה שהסכום של 20,000 ₪ הם הפרשי שכר מהעבר, הרי שיש לבצע בגינם את ההפקדות השונות כמפורט לעיל. החברה התנגדה לבקשה האמורה.
6. עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשה להפקדה, הוגשה ביום 4.11.2018 לבית הדין קמא, באמצעות עו"ד אריאלה רוקח אבן - חיים, באת כוחו של העובד, בקשה שעניינה "להורות על תיקון הטעות שנפלה בהסכם הפשרה" (להלן – בקשת התיקון). נטען בבקשה, כי הסכמת העובד באה לביטוייה בסעיף 3 להסכם הפשרה, ולפיו "התובע חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה בנתבעת כפי שנטענו בכתב התביעה" (ההדגשה במקור). לטענת העובד, לא היה בהסכמתו זו כדי "ליתן הסכמה גורפת לגבי טענות אחרות שיש לתובע בהליכים אחרים ו/או לגבי טענות עתידיות, ככל שתהיינה וכי העובדה שהתובע ממשיך לעבוד בנתבעת ויחסי העבודה בין הצדדים לא הגיעו לסיומם היא הנותנת כי התובע גם לא יכול היה ליתן הסכמה גורפת ועתידית שכזו." (ההדגשות במקור). לדברי העובד, נוכח העובדה שאין עליה חולק, שיחסי העבודה בין הצדדים ממשיכים, הרי שהאמור בסיפא של סעיף 4 להסכם הפשרה ולפיו "אין לצדדים תביעות כלשהן כלפי זה הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם, ומסיומם" בטעות יסודו, ומכאן מסקנתו כי מדובר בסעיף שהוסף באקראי על ידי בית הדין, וכי מדובר בטעות אותה יש לתקן מכח הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, כמו גם מכוחה של תקנה 124 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.
7. בבקשת התיקון, מדגיש העובד, שביום 27.6.2018, (עוד בטרם גובש הסכם הפשרה), הגיש העובד נגד החברה כתב תביעה נוסף (סע"ש
64301-06-18, התביעה השנייה). מכאן לדבריו, יש ללמוד שהעובד הסכים לוותר על טענותיו רק בתיק בו הושג הסכם הפשרה, שכן לא היה מסכים למצב בו תישמט הקרקע מתחת לתביעתו הנוספת, אותה הגיש מספר ימים קודם לכן. עוה"ד רוקח אבן-חיים מציינת בבקשת התיקון שלא ידעה על הגשת התביעה השנייה וכי "סביר מאד להניח שגם לא הייתה מצויה בידי הנתבעת, במועד הדיון בו הושגה הפשרה, זאת לאור סמיכות הזמנים, ומשכך, ברי כי אף הנתבעת, במועד הפשרה, לא יכולה לטעון כי הסתמכה על ויתור גורף שכזה מצד התובע".