"ה. במקרה זה, המערער לא הגיש תביעה נפרדת לביטול הסכם הפשרה, אלא הוסיף את דרישתו לכך כחלק מהתביעה המתוקנת. עם זאת, בצדק שוכנע בית הדין האזורי כי התביעה המתוקנת אינה מעלה כל עילה המצדיקה, גם אם תוכחנה טענות המערער, את ביטולו של הסכם הפשרה. עיון בתביעה המתוקנת מעלה כי המערער כלל לא טען כי נפל פגם כלשהו בכריתת הסכם הפשרה, לרבות כפייה, עושק, הטעיה, טעות או כל עילת ביטול אחרת מכוח פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (ע"א 2495/95 בן לולו נ. אטראש, פ"ד נא(1) 577 (1977); ע"א 116/82 לבנת נ. טולידאנו, פ"ד לט(2) 729 (1985)). המערער אף לא כפר בכך שהיה מיוצג במסגרת התביעה הראשונה ובעת חתימת הסכם הפשרה; כי הצדדים ניהלו משא ומתן על נוסח ההסכם טרם חתימתו; וכי המערער בעצמו חתם על הסכם הפשרה בנוסף לבא כוחו. המערער אף לא טען לעובדות חדשות כלשהן שהתגלו לאחר חתימת הסכם הפשרה (או לשינוי בהלכה המשפטית), פרט לשינוי פנימי שחל אצלו עם חלוף הזמן והביא לשינוי ברצונותיו - אך לא די בכך מול אינטרס סופיות הדיון."
(ההדגשה הוספה – מ.ש.)
55. יודגש, שיש לתת משקל לאמור בסעיף 1 להסכם הפשרה בו נאמר מפורשות: " ...כי הגענו להסכם לסילוק מלא ומוחלט של כל התביעות...(ההדגשה שלי – מ.ש.).
סעיף זה אינו שנוי במחלוקת ומכאן, שגם אלמלא נכתב סעיף 4 להסכם הפשרה, הדברים ברורים וכוללים את התביעות התלויות ועומדות בין הצדדים אותה עת. ככל שהייתה הסתייגות בפי העובד ביחס להיקפו של הסכם הפשרה מן הראוי היה שיוסיף הסתייגותו בסעיף זה.
התנהלות העובד לאחר הסכם הפשרה
56. נתייחס להלן להתנהלות העובד לאחר הסכם הפשרה. ביום 14.10.2018 פנה העובד במכתב לבית הדין קמא שעניינו הפקדות לקרן פנסיה גמל והשתלמות של סכום הפשרה. בין יתר נכתב כי "בהסכם הפשרה עמוד 1.29 ניתנה החלטה כי הנתבעת תשלם לי סך של 20,000 ₪ ברוטו בגין הפרשי שכר" (ההדגשה במקור). אין בפנייה זו אמירה כלשהי ביחס להגבלת הסכם הפשרה לתביעה הראשונה. רק לאחר שהתקבלה תגובת החברה לבקשה, הגישה באת כח העובד ביום 4.11.2018 את בקשת התיקון, והעובד החרה החזיק אחריה למחרת היום ולדבריו "למיותר לציין כי ההסכמות אליהן הגענו היו אך ורק לעניין תביעה זו, ולא תהיה תביעה נוספת בגין פגיעה בשכר מזכיר ועד לתביעה זו בלבד". כל זאת, בחלוף כ 4 חודשים מהסכם הפשרה ולאחר שבוצע.
57. במהלך הדיון בתביעת הביטול, נחקר העובד בסוגיה זו של תחולת ההסכם, ותשובותיו היו רחוקות מלהניח את הדעת. בעמ' 8 לפרוטוקול השיב העובד כי לא קרא את הסכם הפשרה קודם לחתימתו עליו. "לא קראתי אותו, טעות שלי, חתמתי ישר". בהמשך, נשאל העובד מתי קרא את הסכם הפשרה לראשונה, ובתשובותיו סתר את עצמו מיניה וביה. תחילה השיב כי עשה זאת לאחר שהתקשרו אליו ממשרד עו"ד פז והודיעו לו שמשום מה יש בעיה עם ההסכם (עמ' 9) אולם משעומת עם פנייתו לשופטת גרוס מיום 14.10.2021 (שנכתב יומיים קודם לכן) השיב "קראתי את הסכום שאני צריך לקבל זה מה שעניין אותי".
בית הדין האזורי, לא התייחס בפסק דינו לנושא זה, ורק מביא את דבריו של העובד ולפיהם הסכם הפשרה נכתב בעמ' 29 לפרוטוקול והוא חתם בעמ' 30. אין בכך כדי לתת מענה לקשיים בגרסתו בהקשר זה, במיוחד שהיה מיוצג על ידי באת כוחו ונציגה נוספת של ההסתדרות הלאומית.
מה היה ידוע על התביעה השנייה בעת גיבוש הסכם הפשרה
58. אין חולק שהתביעה השנייה הוגשה קודם למועד החתימה על הסכם הפשרה, וכך גם אין חולק שדבר קיומה לא הובא לידיעת בית הדין בעת גיבושה. העובד נחקר בנושא זה בתביעת הביטול והדברים יובאו להלן כפי שנאמרו:
"ש. למה לא גילית לעורכת הדין שלך ב-7/18 שאנו עושים הסכם פשרה שאתה הגשת עוד תביעה.
ת. שעשינו הסכם פשרה עורכת הדין החלה את כל התהליך של הניירת והתביעה עצמה עברה לייצוג עו"ד פז, ידעתי שמתנהלים הליכים להגשת כתב התביעה, לא ידעתי מתי זה הוגש לא ידעתי שזה הוגש.
ש. אמרת לעורכת הדין שלך שאתה מתכוון להגיש תביעה.
ת. ניגשתי לעורכת הדין שלי. לא פניתי.
ש. אמרת שהתעקשת לגרסתך שאנו כופרים בה שאתה ביקשת להוסיף את המילים שאתה חוזר מהטענות שרק בכתב התביעה, כלומר, אתה לא חוזר בך מהתביעה אחרת למה אתה לא אומר לעורכת הדין יש לי עוד תביעה בקנה תדאגי שלא תוותרי עליה.
ת. חשבתי שאני אומר בתביעה הזו אומר את הכל.
ש. למה לא גילית לעורכת הדין?
ת. כי לא ידעתי שהוגשה תביעה ידעתי שיש הליכים להגשת התביעה, לכן התעקשתי בתביעה עצמה.
ש. למה לא אמרת לה שאתה מתכנן עוד תביעה.
ת. לא חשבתי באותו זמן שזה רלוונטי.
ש. בכל זאת התעקשת רק לגבי אותה תביעה
ת. כן. מבחינתה זה לא רלוונטי כי היא לא מייצגת אותי בתביעה השנייה. גם לא ידעתי שהתביעה כבר הוגשה. חשבתי שזה בהליכים". (עמ' 11 לפרוטוקול)
59. אחת היא בעיני אם הוגשה התביעה השנייה או שהיתה "בהליכים" כלשון העובד. שעה שהיה סכסוך נוסף שלא בורר ולא נפתר, עת בכוונת העובד היה לנהל את התביעה השנייה, חובתו היתה להבהיר זאת קודם להסכם הפשרה, על מנת שהחברה תוכל לשקול את עמדתה אם היא מוכנה להגיע לפשרה ולנהל הליך נוסף, או לא. כעולה מדברי העובד, גם באת כוחו, עו"ד רוקח אבן חיים, טיפלה בעניינו בהליכים שקדמו להגשת התביעה השנייה. מעיון בנספחי ב' לתביעה השנייה עולה כי באת כוחו של העובד שלחה לחברה מספר מכתבים מטעם המחלקה המשפטית של הסתדרות העובדים הלאומית.
במכתב מיום 13.7.2019, המופנה למנהלו של העובד (נתבע 2 בתביעה השנייה) עולה עניין מינויו של העובד כממלא מקום למנהל עבודה. במכתב נוסף מיום 30.7.2017, שבה באת כח העובד על הדרישה האמורה, תוך מתן שהות של 7 ימים שאם לא כן "לא תותירו בידי מר בוזגלו ברירה מלבד לפנות לערכאות משפטיות...".
למכתב זה צורף כנספח, יפוי כח משפטי המסמיך את עו"ד רוקח אבן חיים לפעול משפטית בנושא זה.
גם אם נקבל שבאת כוחו של העובד בתביעה הראשונה, לא היתה מודעת לעצם הגשת התביעה השנייה, הרי שלאור טיפולה בנושא, ודאי היתה מודעת לקיומו של הסכסוך הנוסף, כעולה מדברי העובד כפי שהובאו לעיל גם אם הדברים התרחשו כשנה קודם לכן. הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע גרסת העובד, שדרש לסייג את סעיף 3 לתביעה הראשונה בלבד, ודרישה זו באולם בית הדין, בנוכחותה, צריכה הייתה להזכיר לה נשכחות, ככל שנשכחו, ויש להצר על כך שהסכסוך שהוליד את התביעה השנייה, נותר הרחק מעיניו של בית הדין והחברה.
אמנם, התביעה השנייה נמסרה במשרד ב"כ החברה כבר ביום 28.6.2019, היינו כ-10 ימים לפני מועד הסכם הפשרה, ואולם, אין בכך כדי להצביע על מודעות כלשהי להגשתה, ובית הדין אף הביא את דבריו של מר גת בעדותו שדבר הגשת התביעה השנייה לא היה ידוע לחברה. לטעמי, לא ניתן היה להסיק מכך שהתביעה השנייה נמסרה במשרד עו"ד פיינברג, על ידיעה פוזיטיבית לקיומה 10 ימים לאחר מכן.
גם אם נצא מהנחה שהחברה היתה מודעת במועד גיבוש הסכם הפשרה לקיומה של התביעה החדשה, הרי שמבחינתה, לאור האמירה "כל התביעות" הסכם הפשרה "מכסה" גם את התביעה השנייה ללא כל צורך באיזכורה, ודווקא על העובד, לנוכח הניסוח החד משמעי בדבר סילוק תביעות, היה להבהיר שהוא עומד על התביעה השנייה, ושהסכם הפשרה לא חל עליה.
כך או אחרת, אפילו אם נניח לטובתו של העובד כי התקשר בהסכם הפשרה מתוך טעות, וכי כוונתו היתה להתפשר בתביעה הראשונה בלבד ואפילו אם נניח כי אין מדובר בטעות בכדאיות העסקה, אזי ענייננו בטעות כמשמעה בסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".
הנטל להוכחת הטעות רובץ לפתחו של הטוען לה, ועליו גם לשכנע שבנסיבות העניין הצדק מחייב את ביטולו של ההסכם, עם או בלי חיובו של "הטועה" בתשלום פיצויים לצד שכנגד.
במקרה שלפנינו, מדובר בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין וכפי שפורט לעיל, המגמה בפסיקה היא לקיים הסכמי פשרה מסוג זה.
מעבר לכך אוסיף ששיקולי צדק אינם מטים את הכף לביטול הסכם הפשרה, בין היתר, לאור העובדה שהעובד ידע על התביעה השנייה (בין אם ידע שכבר הוגשה ובין אם סבר כי היא בשלבי הכנה בלבד), ומשכך, שתיקתו עומדת לו לרועץ.
הצעת בית הדין קמא בבקשת התיקון
60. בפסק דינו בתביעת הביטול, נתן בית הדין האזורי משקל לדבריה של השופטת גרוס בדיון שהתקיים בבקשה לתיקון, ולדבריו "לכך מתווספים הדברים שאמר בית הדין עצמו במסגרת הבקשה לביטול פסק דין עת המליץ על צמצום הסכם הפשרה במסגרת התביעה הראשונה, ועת רשם כי הוראות סעיף 4 אינן עולות בקנה אחד עם הוראות סעיף 3 ואלה מביאים לכלל מסקנה כי מדובר בטעות בהסכם הפשרה" (סע' 18 לפסק הדין).
ראשית, מהעובדה שבית הדין הציע הסדר כלשהו, שאינו מתקבל על ידי מי מהצדדים, לא ניתן להסיק שהיתה לו עמדה בבקשה.
שנית, מעיון בהצעת ההסדר שהעלתה השופטת גרוס במהלך הדין האמור עולה כי מה שנאמר הוא: " כי בנסיבות המיוחדות של המקרה בהן סעיף 3 לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 4 להסכם הפשרה...." ולא קבעה מסמרות בנושא.
כאמור, וכפי שנכתב לעיל אין לדעתי סתירה בין הסעיפים. סעיף 3 הוא בעל אופי דקלרטיבי והוא נדרש לנוכח הטענות החמורות שהעלה העובד בכתב התביעה, וסעיף 4 הוא אופרטיבי, אם כי די לנו בסעיף 1 שאין לגביו חולק וניסוחו הוא חד משמעי "סילוק מלא ומוחלט של כל התביעות". הצדק עם ב"כ החברה בטענתו כי הסכם הפשרה כשלעצמו ממצה את התביעה הראשונה, כך שברור שהכללת כל התביעות, הן בסעיף 1 והן בסעיף 4, נועדה לסיים את ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים בעת החתימה על הסכם הפשרה.
61. סוף דבר – ערעור החברה מתקבל וכמתחייב מכך, נדחה ערעורו של העובד. פסק דינו של בית הדין האזורי מושא ערעור החברה מבוטל, ודינו של פסק הדין של בית הדין האזורי בתביעה השנייה – להתאשר, והתוצאה היא שהתביעה השנייה נדחית מכח מעשה בית דין שנתן תוקף להסכם הפשרה. העובד ישא בהוצאות החברה בכלל ההליכים בסכום של 15,000 ₪.
ניתן היום, ו' אייר תשפ"א (18 אפריל 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד רועי פוליאק,
שופט מיכאל שפיצר,
שופט
מר מרדכי כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)
גברת רחל בנזימן,
נציגת ציבור (עובדים)
לאה גליקסמן