שלא כטענת החברה, באשר להסכמתה בעניין "כתב התביעה" ו"סיומם", טוען העובד כי העובדה שממשיך לעבוד בחברה ויחסי העבודה בין הצדדים לא הגיעו לסיומם היא המעניקה תוקף לכך שהעובד גם לא יכול היה לתת הסכמה גורפת ועתידית שכזו. בית הדין היה ער לעובדה זו, וכוונתו לא הייתה לפגוע בזכות זו של העובד. מכאן, ובגילוי לב, ניסח בית הדין המלצה שדחתה בחוסר תום לב בתוקף החברה.
העובדה כי נפתח הליך משפטי נוסף כנגד החברה לא הייתה מצויה בידיעת ב"כ העובד, במועד החתימה על הסכם הפשרה, ואולם כפי שהוכיח העובד, עובדה זו הייתה ידועה לב"כ החברה, קודם לחתימה על הסכם הפשרה, אשר בחרה ביודעין שלא לציין הליך זה בהסכם הפשרה, מתוך הבנה וידיעה כי ההסכמה שהושגה בין הצדדים הייתה אך ורק לגבי אותו הליך. ראיה לכך שהוספת סעיף 4 נעשתה בשוגג היא ראשית העובדה שהוא אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 3, ושנית שהוא כולל עובדה שאינה נכונה, כאילו יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, ועל כן המליץ בית הדין לחברה להסכים למחיקת סעיף 4 ולחלופין להסכים לביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין. העובד הוכיח כי הוא נפל, בתום לב, לכלל טעות, אשר גרמה לפגם מהותי בהסכם הפשרה, ואשר בשלה לא הייתה גמירות דעת מצידו להסכם הפשרה, בנוסחו המוטעה, בנסיבות שתוארו. העובד הוכיח כי הוא לא היה מתקשר בהסכם לו היה מבחין בטעות שנפלה בה. יתרה מזאת, העובד טוען כי הוא הוכיח שהחברה ידעה, כי הוא לא היה מתקשר עמה לו היה מבחין בטעות שאירעה, כפי שידעה גם כבוד השופטת גרוס.
ב. עקרון תום הלב, חובת האמון ותקנת הציבור
לטענת העובד, במידה והחברה עומדת על טענתה שנדחתה, כאילו סעיף 4 להסכם הפשרה נוסף בידיעתה, אזי שידיעתה זו תוך המשך כריתת ההסכם בלא שיידעה על דבר הטעות שקולה כנגד כוונה משותפת של הצדדים על פי כוונתו הסובייקטיבית של העובד. ההצדקה לכך היא מוסרית ומשפטית, שכן שעה שצד היודע על טעות ואינו מתריע על כך, הוא אינו זכאי ליהנות מפירותיו של ההסכם. מתן האפשרות לבטל את העסקה מחזקת את רעיון האמון במוסד החוזי וביחסים הבינאישיים יותר מחובת הגשמתה של העסקה השגויה.
זאת, ביתר שאת כאשר בענייננו הצדדים חבים בחובת תום לב מוגברת לאור יחסי העבודה המתמשכים ביניהם. כך גם חובת האמון מוצאת ביטויה בהצלתו של צד לחוזה על ידי הצד השני מפני טעות שבכריתתו. המשמעות היא הטלת חובה על הצד שיודע על הטעות לפעול לטובת האינטרס של זולתו ולהצילו מפני התקשרות עמו עקב הטעות, שאם לא כן קמה לצד הטועה זכות לבטלו.
על כן, העובד טוען כי הסכם הפשרה ופסק הדין בוטל כדין, שכן אין חולק כי שעה שנפל פגם בכריתתו של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שהוא ניתן לביטול. הסכם הפשרה קיבל תוקף על יסוד הסכמת הצדדים, ולא מתוקפו כפסק דין.
41. החברה, בסיכומי תשובתה, שבה על טענותיה ומדגישה, שלא כטענות העובד, כי אין זה משנה אם התביעה הנוספת הייתה בידיעת החברה או בידיעת באי כוחה, שכן העובד, ללא צל של ספק ידע על תביעתו הנוספת, ועליו הייתה מוטלת האחריות להחריג תביעה זו במפורש מהסכם הפשרה, מה שלא עשה. שלא כטענת העובד, לא נקבע ממצא עובדתי לעניין השאלה מי מבין הצדדים אחראי להוספתו של סעיף 3 להסכם הפשרה, וממילא סעיף 3 הוא סעיף חזרה מטענות כאשר סעיף 4 להסכם הפשרה עניינו שונה והוא – ויתור על תביעות. מדובר אפוא בשני סעיפים שונים, שעניינם שונה, ומטרת הוספתם להסכם הפשרה שונה בתכלית. עד מציינת החברה כי העובד לא התמודד בסיכומיו עם טענותיה בנושא ה"שליחות", ולא בכדי.
הכרעה
42. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, אני סבור שיש לקבל את ערעור החברה ומאליו נדחה ערעור העובד.
המצב המשפטי
43. תחילה, נביא את דבריו של שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל, בע"א 1639-97 אגיאפוליס בע"מ – הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (17.1.1999), המשקפים את יופייה של הפשרה:
"3. מאמרו הקלאסי של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק "הלכה ואגדה" פותח בקטע בלתי נשכח:
"להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קליפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כונה. כאן – אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות" (ח"נ ביאליק "הלכה ואגדה" כל כתבי ח"נ ביאליק (הוצאת דביר, מהדורה 8, תש"ז) בעמ' רז).
4. גם הדין והפשרה כך. לדין – פנים זועפות, לפשרה – פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית "מזעיפה", בדרך-כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה."
לא כך הדבר בענייננו.
דרכי ביטול של הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין
44. "מושכלות ראשונים באשר להסכם פשרה שניתן לו תוקף בפסק דין, הם ש"ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 549 (ירושלים, 1995)): 'כל אחד מן היסודות הללו – היסוד ההסכמי והיסוד השיפוטי – שומר על תכונותיו, סגולותיו ודיניו שלו... כאשר טענתו של בעל-הדין מבוססת על פגם כלשהו בהסכם עצמו, כגון טעות, הטעיה, כפייה, או כאשר היא מבוססת על הפרת התחייבותו של בעל-הדין שכנגד על פי-ההסכם – הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק-הדין היא באמצעות תביעה נפרדת, עצמאית, המבוססת על אחת מן העילות שבדיני חוזים לביטולו של חוזה. לעומת-זאת, כאשר טענתו של בעל-הדין מכוונת נגד ההליך השיפוטי שהתקיים ואישורו של ההסכם בפסק-דין...הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק-הדין היא באמצעות ערעור לפני ערכאה גבוהה יותר' (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 329 (תל אביב, תשנ"א))." (בע"מ 4820-12 פלוני נ' פלונית (19.7.2012)).
45. אף בית דין זה הלך בדרך זו, ובאומרו מפי חברתי השופטת דוידוב-מוטולה:
"ד. בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן להגיש תביעה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, על בסיס טענה לפגם בכריתת ההסכם, ככל שהפגם הנטען נוגע להסכמה שבין בעלי הדין ולא לאישור השיפוטי לה (ראו את דב"ע מח/3-144 אשבול מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ - יונה נורי, פד"ע כ' 470 (1989); דב"ע נב/3-199 כיפה בע"מ – יעקב בן עמי, פד"ע כה 97 (1992); ע"ע 52116-05-10 חוסאם מויס – המועצה האזורית עמק הירדן, מיום 4.10.11). עם זאת, הנטל הינו על מבקש הביטול, להוכיח כי נפל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין, וכי "קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול... בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים" (ע"א 11750/05 שמר נ. בנק הפועלים, מיום 15.11.07; כן ראו את ע"ע 364/03 אור צורים מי צורים – משה קוטאי, מיום 21.8.05; רע"א 600/14 עאטף נ. משיעל, מיום 10.2.14)."
(ע"ע (ארצי) 40752-06-13 עארף סואעד – חברת דואר ישראל בע"מ (16.07.2014) (להלן – ענין סואעד).
46. לנוחות הקורא, נשוב ונביא את נוסחו המלא של הסכם הפשרה:
"1. מודיעים לביה"ד כי הגענו להסכם לסילוק מלא ומוחלט של כל התביעות ומבלי להודות בכל טענה שהיא, הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪ (ברוטו) בגין הפרשי שכר וזאת עד ליום 9.8.18.
2. הסכום ישולם בהעברה בנקאית ביחד עם משכורת חודש יולי 2018.
3. התובע חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה בנתבעת כפי שנטענו בכתב התביעה.
4. עם מתן תוקף של פסק דין להסכם שבין הצדדים, אין לצדדים תביעות כלשהן זה כלפי זה הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם, ומסיומם.
5. הצדדים מבקשים מביה"ד ליתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין."
47. הצדדים ריכזו את טיעוניהם בשאלה האם מנוע העובד מלהגיש את התביעה השנייה, סביב סעיפים 3 ו – 4 להסכם הפשרה, אולם נכון יהיה בשלב זה להתייחס לקביעת בית הדין האזורי שלפיה לא היתה גמירות דעת מצידו של העובד ומכל מקום "מדובר בניסוח שאינו משקף את ההסכמה מצידו והוא רשאי לבטל את החוזה".
המסגרת הנורמטיבית
48. אין חולק כי "תנאי עיקרי ויסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסויים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות בין הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה" (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, 159 (מהדורה רביעית, 2019)). ההסכמה ההדדית הנדרשת היא לעצם ההתקשרות בחוזה לתכלית מסויימת. לא כל פער בין כוונות הצדדים מביא לתוצאה לפיה לא הושגה גמירות דעת בין הצדדים אשר בעקבותיו תקבע ערכאה שיפוטית כי כלל לא נכרת חוזה. (ראו בהרחבה – דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים עמ' 173 ואילך (כרך א' מהדורה שנייה, 2018)).
49. לפיכך, עלינו לבחון את שלוש השאלות הבאות:
א. האם כקביעת בית הדין קמא לא התקיים מפגש רצונות ועל כן לא נכרת הסכם.
ב. ככל שנכרת הסכם בין הצדדים, מה פרשנותו.
ג. האם יש לבטל את ההסכם לפי דיני הטעות, בשים לב בין היתר לכללי הביטול של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
50. בפסק הדין המנחה בסוגיה קבע בית המשפט העליון כדלקמן:
"10. קיומה של גמירת-דעת נבחן באספקלריה של האדם הסביר וההגון במעמדם של הצדדים לחוזה הקונקרטי. ראו פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [19], בעמ' 157. מבחן זה, שעל-אף קיומם בו של מרכיבים סובייקטיביים הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי, בא להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני לחוזה. השאלה היא, כדברי השופט שמגר, "אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים" (ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר [5], בעמ' 267). בעניין זה, הנסיבות שבהן ניתן פסק-דין המאמץ הסכם פשרה יוצרות מצג שהצד האחר רשאי להסתמך עליו, בדומה למצג הנוצר מעצם החתימה על החוזה, הניתן לסתירה אך במקרים חריגים. ראו והשוו: ע"א 601/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' C.I.S. – Continent Israel Schiffahrts G.M.B.H. [6], בעמ' 680; ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ [7], בעמ' 594, 600."
(רע"א 4976-00 בית הפסנתר – דליה מור , פ"ד נו(1) 577 (24.9.2001) (להלן – עניין בית הפסנתר).
51. הדרישה המוקדמת לגמירות דעת מורכבת מדרישה למפגש רצונות בין הצדדים ולמסויימות. בענייננו, אין ספק שכוונת הצדדים היתה לערוך הסכם פשרה, וזה אכן נכרת לאחר שיג ושיח ובמעמד באי כוחם. משכך, היה מפגש רצונות בין העובד לחברה, אשר הביא לכריתתו של הסכם הפשרה. הלכה ולמעשה קביעת בית הדין האזורי התמקדה בדרישת המסויימות. כפי שציין בית המשפט העליון בעניין בית הפסנתר "במשפט המודרני דרישת המסויימות איבדה מחשיבותה". בנסיבות בהן נטען לקיומו של פער בין כוונת אחד הצדדים לתוצאת ההסכם, תיבחן פרשנות ההסכם על פי נסיבות העניין, תוך התחקות אחר כוונת הצדדים בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים.
פרשנות הסכם הפשרה
52. העובד חזר וטען לאורכם של ההליכים כי ההסתייגות שבסעיף 3, נועדה "להדגיש ולציין כי הוא חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה, כפי שנטענו בכתב התביעה, בתיק במסגרתו הושג הסכם הפשרה, והוא בלבד". אם אכן היתה זו כוונת העובד, לא ניתן, לטעמי, להיתלות בסעיף 4 השגוי, והיה עליו לעשות זאת בסעיף 1 להסכם בו נקבע במפורש כי מדובר בסילוק מלא ומוחלט של "כל התביעות".
53. נזכיר כי בתביעה הראשונה, טען העובד לפגיעה בו מצד החברה בשל היותו חבר ועד העובדים וכי "פעילותו של התובע למען העובדים ועמידתו על זכויותיהם לא נשאו חן בעיני הנמל ועל כן החליט הנמל לפגוע בו" (סע' 2). "הנמל הפר את ההסכמות והנהגים המחייבים לאורך שנים, לפיהן מממן הנמל את הפעילות הארגונית של חברי הועד, סירב לשלם לתובע שכר בגין פעילותו הארגונית..." (סע' 3). עוד הוסיף העובד כי לאחר הגשת בקשת צד לסכסוך קיבוצי שבה נטען כלפיו כי באופן אישי השבית את הנמל הרי ש"מאותו מועד ואילך, החליט הנמל לפגוע בתובע, ולמנוע ממנו לייצג את העובדים". (סע' 11. נוסח הסעיף מודגש במקור). כן טען העובד ש"הנמל העלה טענות שקר ביודעין כאילו התובע 'הפסיק' לבקש אישורים מראש להעדרותו..." (סעיף 14). על רקע אמירות וטענות חמורות אלו על פגיעה בפעילות הוועד ובעובד באופן אישי על רקע פעילותו בוועד ולאור הטענה החמורה לפיה "הנמל העלה טענות שקר ביודעין", אך טבעי הוא שהחברה דרשה כי בהסכם הפשרה תיכלל הצהרה כי העובד חוזר בו מטענותיו בכתב התביעה. מדובר איפוא באמירה בעלת אופי דקלרטיבי בלבד, ולכך יכולה היתה החברה להסכים על רקע הקביעה החד משמעית – והאופרטיבית שבסעיף 1.
54. באשר לסעיף 4 אומר כי על פני הדברים נראה שסעיף זה נכלל בהסכם הפשרה באקראי בתהליך של "העתק/הדבק" מהסכמי פשרה אחרים. נזכיר כי רוב מניינן של התביעות בבתי הדין לעבודה מוגשות לאחר תום יחסי העבודה, ועל כן שעה שמתגבשת פשרה בתביעה כלשהי, נכללת בו האמירה בנוסח כזה או אחר, שאין לצדדים תביעות כלשהן הנובעות מיחסי העבודה ומסיומם. נוסח הסעיף בהסכם הפשרה, אכן אינו תואם את המקרה שבפנינו שבו ממשיך העובד את עבודתו בחברה, אך גם אם אמנם נכלל בטעות, אין בו יותר מאשר חזרה על האמור בסעיף 1 בדבר סילוק "כל התביעות", והסכם הפשרה היה עומד על תילו גם ללא סעיף 4, היינו – מסלק את כל התביעות – לרבות התביעה השנייה.
עם זאת אוסיף שלא ניתן גם לשלול את האפשרות שסעיף 4 נכלל שלא בשוגג בהסכם הפשרה, ועבר את עינם הפקוחה של באי כח הצדדים, ושעה ששיקף למעשה את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים אשר חתמו עליו וככל הנראה נעלמה מעינם המילה "ומסיומם".
ראוי לשוב ולהזכיר, כי הן העובד והן באת כוחו, חתמו על הסכם הפשרה, והטענה שעובד הנמנה עם חברי הועד ואף עמד בראשו תקופה מסוימת חתם בעמוד השני בלי לעיין בהסכם תמוהה, אין בה ממש ודינה להידחות. בית דין זה התייחס למשקל שיש לתת לעובדה שהסכם פשרה חתום בידי הצדדים ובאי כוחם. בענין סואעד, נאמר על ידי חברתי השופטת דוידוב – מוטולה כך: