מסקנת ביניים, התובעים כשלו בהרמת נטל הראיה והשכנוע הרובץ לפתחם, כי העתק ההסכם עצמו, לרבות החתימות המתנוססות בו, משקף העתק של הסכם אותנטי, ולא בגדר זיוף.
הערת האזהרה על המקרקעין
47. התובעים הסתמכו בסיכומיהם על גרסתם ועדותם של סלמאן, וכן עו"ד אבו ניל לעניין אישור העתק נאמן למקור ורישום הערת האזהרה על בסיס אישור זה.
48. כזכור, העד סלמאן חזר בו מתצהירו, בשל טעמיו, לרבות כי עו"ד אבו ניל הגיע אליו עם תצהיר מוכן ומודפס מראש, מבלי שהיה מעורב בהכנתו, עליו חתם מבלי לקרוא (עמ' 120, ש' 16-27 לפרוט'), כי אין ברשותו מסמכים בחתימת אביו וכן כי ביקש למחוק את תצהירו, אולם עו"ד אבו ניל לא נעתר לבקשה זו (עמ' 120, ש' 28-30 לפרוט'). עניין זה אינו מוסיף לעדותו של עו"ד אבו ניל, אשר נמצאה על ידי כבלתי מהימנה, כבושה ובעלת סתירות פנימיות. מעבר לכך, פעולותיו של עו"ד אבו ניל בתיק מעלות תמיהות רבות, ונעדרו היגיון. עדותו של עו"ד אבו ניל דווקא חיזקה את טענות ההגנה כי אין התובעים דוברים גרסת אמת, ואפרט טעמיי.
עו"ד אבו ניל רשם הערת אזהרה ביום 25.10.2016, וזאת על אף שההסכם המקורי לא נמצא בידיו, על בסיס טענתו כי ראה את מקור ההסכם בשנת 1999, עת ייעץ לעבד עודה מה לעשות בנדון. ראשית, טענה זו לא נטענה על ידו כלל, שכן בתחילת הדרך טען אחרת, כי: "באשר לטענת חברי, כי אישרתי את העתק ההסכם לאחר שהיה בפניי הסכם מקורי, כפי שעולה מהמסמך מיום 25.10.16, אני משיב שהסתמכתי על כך בהתאם לתצהירו של מר עודי שהצהיר בפניי שאכן החזיק בהסכם המקורי ומסר אותו לנתבע" (עמ' 12, ש' 31- 33 לפרוט'), כלומר, לא ראה את ההסכם המקורי במו עיניו, אלא הסתמך על הצהרתו של מר עבד עודה בלבד.
שנית, עדותו של עו"ד אבו ניל התפתחה באשר לזיכרונו הצילומי, אשר בזכותו אישר העתק נאמן למקור על אף פער של כ-17 שנה מיום ראותו את הסכם המקור, ועל אף שלא השווה את המסמך המקורי אל מול ההעתק. על אף האמור, עו"ד אבו ניל לא זכר מה היה השטח שנמכר (עמ' 49, ש' 10-11 לפרוט'), לא זכר את גודל השטח הנמכר בהסכם המקורי (עמ' 49, ש' 17-18 לפרוט'), לא זכר מה הייתה התמורה בהסכם (עמ' 49, ש' 19-20 לפרוט'), לא זכר מתי קיבל ייפוי כוח ממר עבד עודה לטפל בתיק זה (עמ' 49, ש' 23-25 לפרוט'), ולא זכר את פרטי הקיזוז שנטענו על ידו בהסכם (עמ' 49, ש' 26-31 לפרוט').
49. לא ניתן להלום פעולת אישור של העתק כנאמן למקור, מבלי שההעתק הושווה למקור, ומבלי שהמסמכים נמצאו שווים זה לזה באופן מלא ומוחלט. זו תכלית פעולת האישור, זו מהותה, וכל פרשנות אחרת, יצירתית ככל שתהיה, לרבות הסתמכות על זיכרון צילומי פנומנלי למרות פער של 17 שנים מיום ראות המסמך המקורי והשוואתו בפועל אל מול ההעתק, בו בזמן שיכולות הזיכרון אותגרו בהצלחה כמה וכמה פעמים בחקירה נגדית, משוללת כל היגיון, ואף גובלת באצטלת תמימות שלעיניי אינה תמימה כלל. בזיקה לכך ראו סעיפים 7(3) ו-12 לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976.