תמצית טענות הנתבעים
25. מדובר בניסיון השתלטות על מקרקעין שלא כדין, אשר תחילתו בפלישה שלא כדין למקרקעין, זיוף ההסכם הלכאורי משנת 1980, ניסיון ליצור זיקה מדומה בין ההסכם משנת 1980 לעסקת המקור משנת 1962, על מנת לתרץ את ההיגיון העומד מאחורי ההסכם, שימוש בשמות של עדים שנפטרו מן העולם ובכך לא ניתן לשמוע את קולם באופן ישיר. הטענות כי ההסכם המקורי נעלם על ידי תאופיק הינה המצאה על מנת שלא ניתן יהיה לבחון את ההסכם באופן מקצועי על ידי מומחה, הערת האזהרה שנרשמה על המקרקעין נרשמה שלא כדין, ונעשה שימוש בעדויות שקריות.
26. לעניין חוות דעתו של בצלאלי, הרי שמינוי המומחה נעשה בהסכמת הצדדים, כאשר אף צד לא התנגד או ערער על מינוי זה, וזאת על אף הידיעה כי ב"כ הנתבעים קיבל בעבר חוות דעת מבצלאלי. לגרסת הנתבעים מדובר בחוות דעת מקצועית, ניטרלית, הנעדרת משוא פנים למי מהצדדים, וכי סיכויי הטעות בבדיקה נמוכים הם, שכן הבדיקה בדקה מספר רב של חתימות ואלמנטים.
דיון והכרעה:
27. עסקינן בתביעה כנגד עיזבון, משמע כנגד נכסי אדם שאינו יכול לפרוס את טענת הגנתו מפיו.
הלכה פסוקה היא שכאשר מוגשת תביעה כנגד עזבון, מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל. (עיינו: ע"א 499/65 אלישיב נ' עזבון המנוח שמואל רוטנברג פ"ד כ(1) 110, 112; ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' ברושטייר ועזבון מ. ברושטייר פ"ד י"ב 2327, 2333; הרנון, דיני ראיות כרך א' 215-214). לאור האמור לעיל, נטלי הראיה והשכנוע הרובצים על כתפי התביעה, כבדים הם מאלה הרובצים בהליך "רגיל" עת התובעים והנתבעים נמצאים בין החיים, מוסרים את גרסתם וניתן להתרשם מעדותם באופן ישיר. בענייננו, הקושי מוגבר, שכן כל ששת האנשים שחתימתם לכאורה היא על גבי ההסכם - הצדדים, העדים ועורך הדין, אינם בין החיים.
28. ואם לא די ברף גבוה זה, אוסיף, כי התביעה היא מכוח הסכם, שלא דווח לשלטונות המס כלל, לא נרשמה בגינו הערת אזהרה בזמן אמת אלא בחלוף 36 שנים, לא הוצג ההסכם המקורי והתביעה היא לשינוי רישום במקרקעין. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כי הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו. משמע, נטל ההוכחה המוטל על התובעים, אשר הינו כבד ממילא מכוח תביעתם כנגד העיזבון, הופך עתה לכבד מאוד (עיינו: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נבו 21.02.2007)).
29. התובעים לא הצליחו להציג בפני בית המשפט את ההסכם המקורי.
כידוע, כלל הראיה הטובה ביותר מורה כי על בעל דין להציג לפני בית המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש להוכיח, שכן על דרך העיקרון, רק המסמך המקורי יכול שיאמר על עצמו אמת, את כל האמת ורק את האמת (עיינו: ש' שרשבסקי, כלל הראיה הטובה ביותר, משפטים ד (תשל"ב-תשל"ג) 382, עמ' 385-386).