--- סוף עמוד 19 ---
22. לגישתי, דחיית המועד לאישור חוק התקציב עד ליום 23.12.2020 – שבוע טרם סיום שנת הכספים – עושה פלסתר את "היום הקובע" לאישור חוק התקציב. אך נוכח העובדה שבסופו של דבר הכנסת ה-23 התפזרה בשל אי-העברת חוק התקציב גם במועד זה, נראה כי הראש האמור של העתירות אכן הפך תיאורטי. מסקנה שונה יש לאמץ, לדעתי, ביחס לסעיף 2 להוראת השעה אשר בו עוגנה תוספת כספית של 11 מיליארד ש"ח לתקציב ההמשכי. מן הטעמים שיפורטו להלן, אני סבורה כי הדיון בסעיף זה לא התייתר והוא מצדיק קיומה של ביקורת שיפוטית.
--- סוף עמוד 20 ---
טענת סף: העתירות הפכו לתיאורטיות בשל התפזרות הכנסת ה-23
23. אכן, כלל הוא הנקוט עמנו ולפיו אין בית המשפט נוהג ליתן חוות-דעת אקדמיות גרידא בשאלות שהעניין בהן הפך תיאורטי (בג"ץ 8145/19 ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] פסקה 8 (2.1.2020); בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(3) 204, 232 (2011) (להלן: עניין בר-אילן); בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 249 (1999) (להלן: עניין צמח); להרחבה ראו יצחק זמיר "ביקורת שיפוטית בעניינים תיאורטיים" ספר סטיב אדלר 583 (2016) (להלן: זמיר)). עם זאת, הפסיקה הבחינה בין עניין חד-פעמי שעבר זמנו ואין עוד כל צורך מעשי שבית המשפט יכריע בו, ובין מקרים שבהם אמנם לא ניתן עוד להעניק את הסעד שהתבקש בעתירה בשל התפתחויות שונות – אך יש יסוד סביר להניח שהדבר יחזור על עצמו, ומסיבות שונות יש טעם להכריע בנושא כבר כעת (זמיר, בעמ' 595; עניין בר-אילן, בעמ' 233-232; עניין צמח, בעמ' 250). כך למשל, במקרה שבו מדובר בעניין שהוא על פי טבעו קצר-מועד ועד אשר יידרש אליו בית המשפט לא יהיה טעם לדון בו, או כאשר יש להכרעה חשיבות עקרונית מיוחדת ובהליך השיפוטי שקדם להכרעה הושקעו תשומות ניכרות (עניין בר-אילן, בעמ' 234-233; בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141, 146-145 (1985); דנג"ץ 4110/92 הס נ' שר הביטחון, פ"ד מח(2) 811, 816 (1994); בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(3) 500, 523-521 (2010)).
24. המשיבים טוענים כי מרבית הכספים שנכללו בתוספת הכספית על פי תיקון מס' 50 כבר חולקו וכי משהסתיימה שנת התקציב 2020, דיון בתוספת זו משול לדיון בתקציב השנה שחלפה (פסקה 44 לכתב התשובה מטעם הכנסת; פסקאות 53-49 לכתב התשובה מטעם משיבי הממשלה; עמ' 19-18 לפרוטוקול הדיון מיום 2.2.2021). בעבר הפסיקה אכן הכירה בכך שמשעה שכספים חולקו או שזכויות נרשמו, נוצר מעשה עשוי אשר, בנסיבות מסוימות, הופך את תקיפת הפעולות הללו לעניין תיאורטי שאין להידרש לו (בג"ץ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נ' שר החקלאות, פ"ד טז 20, 31 (1962); בג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 793, 805-804 (1992); עע"מ 2339/12 שוחט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, [פורסם בנבו] פסקה 51 (19.8.2013); בג"ץ 4869/10 ששי נ' שר הפנים, [פורסם בנבו] פסקה ל"ה (12.7.2011); עע"מ 1789/10 סבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 8-7 (7.11.2010)). ואולם במקרה דנן חוברים, לגישתי, שני שיקולים אשר מצדיקים קיום