"זה לא סוד שאני חשבתי וחושב שהיה טוב מאוד אם היו מאפשרים להביא תקציב לשנת 2020 [...] אבל מאחר ונעשתה כאן פשרה פוליטית ולא ניתן להביא תקציב ל-2020, השאלה היא באיזו דרך נרחיב את האפשרות לתקצב תחומים דחופים במשק ובכל מיני נושאים על בסיס תקציב 2019 שהוא נוהג גם ב-2020" (שם, בעמ' 3 -4).
--- סוף עמוד 39 ---
דא עקא – מנגנון התקציב ההמשכי לא נועד לשרת "פשרה פוליטית" אשר במסגרתה הוסכם על אי-העברת חוק תקציב או תקציב ביניים. לכן, לא ניתן למצוא בהסבריו של שר האוצר הצדקה לעיגון התוספת הכספית שבסעיף 2 להוראת השעה כנורמה במעמד חוקתי.
56. כבר בעניין בר-און צוין כי "הוראות השעה, על פי רוב, ינבעו מצרכים קואליציוניים ופוליטיים, שביניהם לבין חוקה [...] אין קשר של ממש" (שם, בעמ' 316). בענייננו, היעדר הקשר בין הוראת השעה ובין "חוקה" בולט במיוחד. למעשה, באמצעות הוראת השעה שללה הכנסת (בכובעה כרשות המכוננת), את יכולת הפיקוח של הכנסת (בכובעה כרשות המחוקקת), על קביעת סדרי העדיפויות והקצאת כספי הציבור. הוראת השעה פוגעת, אפוא, באחד מתפקידיה המרכזיים של הכנסת כרשות המחוקקת – אישור התקציב ופיקוח על ניהול משק המדינה (עניין המרכז האקדמי, פסקה ט"ז לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') רובינשטיין). מהלך זה מדגים כי במבנה השלטוני שלנו מסוגלת הממשלה להעמיד רוב בכנסת, תוך פגיעה במעמד הכנסת, מתוך שיקולים פוליטיים העונים על צרכיה הקואליציוניים באותה העת. הפגיעה הנגרמת בכך לעיקרון הפרדת הרשויות ולשלטון החוק, מחזקת אף היא את המסקנה כי לא ניתן להצדיק את עיגונו של סעיף 2 להוראת השעה בחוק יסוד.
57. הנה כי כן, התוספת הכספית היא בבחינת "כביש עוקף חוק יסוד", כלשונו של השופט הנדל בעניין המרכז האקדמי. היא נעדרת סימני היכר בסיסיים של נורמה חוקתית, ופוגעת באיזונים ובבלמים שעוגנו בחוק יסוד: משק המדינה. כל זאת – ללא הצדקה עניינית. בנסיבות אלה, אני סבורה כי סעיף 2 לתיקון מס' 50 לחוק-יסוד: הכנסת אינו צולח את המבחן הדו-שלבי. למעשה, הוא מייצג מקרה קצה של שימוש לרעה בסמכות המכוננת.
לאחר הדברים האלה
58. לאחר הדברים האלה, עיינתי בחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז ומצאתי לנכון להוסיף מספר הערות, מן הטעמים שאבהיר להלן.
סיווגה של נורמה משפטית כחלק מחוקה או כחוק "רגיל" איננו עניין טכני גרידא. הוא מבטא את עיקרון שלטון החוק במובנו הפורמלי. עיקרון זה אינו עוסק