החוקה (לדיון בקושי זה, ראו: Aharon Barak, Unconstitutional Constitutional Amendments, 44 ISR. L. REV. 321 (2011)).
10. מכל מקום, לא זה הנושא שבפנינו. בשונה מהדוקטרינה של תיקון חוקתי לא חוקתי, שעניינה אינו עומד כעת להכרעה, הדוקטרינה של שימוש לרעה בחוק יסוד לא יוצאת חוצץ כנגד תוכנו של ההסדר שנכלל בחוק היסוד, אלא אך כנגד עצם עיגונו בחוק יסוד, על כל המשמעויות הנלוות לכך. זאת ועוד: באותם מקרים שבהם חלה הדוקטרינה של תיקון חוקתי לא חוקתי (וכאמור, מבלי לנקוט עמדה ביחס למעמדה בשיטתנו) משמעות החלתה היא שתוכנו של חוק היסוד אינו יכול להיות בר-תוקף כלל. לעומת זאת, במקרים שבהם חלה הדוקטרינה של שימוש לרעה בחוק יסוד – עומדים בפני הכנסת ערוצי פעולה אחרים לחקיקתו המחודשת של ההסדר. כך, לעתים תעמוד בפניה האפשרות לשוב ולחוקק את ההסדר בדרך של תיקון קבוע לחוק היסוד (במצבים שבהם החריגה מן הסמכות המכוננת נעוצה רק בעובדה שההסדר עוגן בהוראת שעה זמנית). במקרים אחרים, אף הערוץ החקיקתי פתוח בפניה לרווחה, במובן זה שניתן לעגן את ההסדר בחוק "רגיל" על כל הכרוך בכך. במילים אחרות, החלתה של דוקטרינת השימוש לרעה בחוק יסוד יוצרת רק הכוונה לפעולה בערוץ הנכון. היא מחייבת את הכנסת "לקחת ברצינות" את ההליך של חקיקת חוקי יסוד.
11. כאמור, הן עניין בר-און והן עניין המרכז האקדמי דנו בדוגמה פרדיגמטית לדיון בדוקטרינה של שימוש לרעה בחוק יסוד – חוק יסוד הנחקק במתכונת של הוראת שעה. זאת, לנוכח התפיסה העקרונית שהוראות החוקה אמורות לבטא נורמות על-זמניות ולקבוע בדרך זו את המסגרת הקבועה לפעולתם של מוסדות המדינה ויחסיהם עם אזרחיה. בהתאם לכך, בשני פסקי הדין הנזכרים בית משפט זה הסתייג באופן נחרץ מן האפשרות של חקיקת חוק יסוד במתכונת של הוראת שעה, אולם בסופו של יום לא פסל אותה לחלוטין. בעניין בר-און העתירה נגד הוראת שעה שעניינה חוק תקציב דו-שנתי נדחתה, ורק לאחר שהתופעה חזרה על עצמה, ניתנה לבסוף בעניין המרכז האקדמי התראת בטלות בנושא. העיקרון שנקבע בשני פסקי הדין היה זהיר ומוגבל בהיקפו.
12. חברתי הנשיאה מציעה בחוות דעתה מבחן דו-שלבי לצורך בחינת השאלה האם תיקון מסוים מהווה שימוש לרעה בחוק יסוד. השלב הראשון הוא שלב של "זיהוי", ובו מוצע לזהות שימוש מוקשה בחוק יסוד – תוך התייחסות לסממנים של "יציבות" (האם מדובר בתיקון של קבע), "כלליות" (האם מדובר בתיקון שאינו פרסונלי)