--- סוף עמוד 88 ---
מעמד חוקתי. ככלל, "חוק יסוד" ו-"הוראת שעה" הם שני מושגים שלא ידורו יחדיו; ויפים לעניין זה דברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בעניין המרכז האקדמי, שלפיהם "הוראת שעה עומדת בניגוד לרעיון היסודי של משטר חוקתי, שעיקרו 'הרצון להבטיח עקרונות יציבים וזהות חברתית וערכית שאינם ניתנים לשינוי בקלות, על מנת שיעמדו מעל לארעי ולחולף'" (בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה כה (6.9.2017)).
5. בענייננו – ניכר כי תיקון חוק יסוד: משק המדינה אינו צולח גם את שלב הצידוק. הורתו של תיקון זה בחטא, ביסודו שיקולים פרסונליים והוא נועד לשרת אינטרסים פוליטיים צרים "שביניהם לבין החוקה המסמלת קביעות, נצחיות המדינה והאומה, זכויות האדם והאזרח ובתוכן זכויות המיעוטים, אין קשר של ממש" (השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז) בעניין בר-און, פסקה ה). תיקון חוק יסוד: משק המדינה מהווה שימוש לרעה בסמכותה של הכנסת בכובעה כרשות מכוננת, ועל כן נדרשת התראת הבטלות.
ש ו פ ט ת
השופט ד' מינץ:
לדעתי דין העתירות להידחות על ראשן, קרבן וכרעיהן ומצטרף אני להערותיהם של חבריי השופטים נ' סולברג ו-י' אלרון, ולהסתייגויותיהם מחוות דעתה של חברתי הנשיאה.
1. ראשית, כפי שהצביעו חבריי השופטים סולברג ו-אלרון ענייננו בעתירות תאורטיות, על כל ההשלכות הנלוות לכך. אין מקום שנדון בסוגיות תאורטיות מבלי שמונח לפנינו מקרה פרטני המצדיק עיון ודיון באותן סוגיות, לצורך הכרעה בהן. ביסוד קביעה זו מונח עיקרון הפרדת הרשויות, על פיו על בתי המשפט להימנע מלדון בעניינים המסורים לרשות אחרת אשר לא נדרשת בהם הכרעה שיפוטית במחלוקת ספציפית, ועיקרון היעילות השיפוטית על פיו על מערכת המשפט למקד את משאביה אך ורק לצורך הכרעה בשאלות אשר חיוני כי היא תכריע בהן (בג"ץ 3803/11 איגוד הנאמנים בשוק ההון בישראל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 17 ו-18 (5.2.2012)). לא מדובר רק במשאבים פיננסיים או במשאבי זמן, כי אם גם ואולי בעיקר בשמירה על העיקרון החשוב של אמון הציבור בבית המשפט, כאשר "ירידה
--- סוף עמוד 89 ---
לזירת המחלוקת הציבורית, כשהיא באה שלא לצורך, עשויה לנגוס במשאב יקר זה" (בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סה(2) 1, 297 (2012); ההדגשה במקור – ד.מ.).
2. אין חולק, כי הלכה למעשה, הוראת השעה הנדונה פקעה וחלפה לה מן העולם. לא רק שהכנסת ה-23 התפזרה זה מכבר, ושנת התקציב חלפה, אלא שבחוק יסוד: משק המדינה נקבעו בינתיים הוראות קבועות באשר לאופן קביעת התקציב ההמשכי. העותרים גם לא הציגו תשתית כלשהי שבכוחה להצביע על צורך בדיון בסוגיות שהפכו לתאורטיות. אין ענייננו במקרה המשקף פרקטיקה חוזרת, אשר אין מנוס מלהכריע בו. אדרבה, ההפך הוא הנכון. הוראת השעה גובשה על רקע נסיבות ייחודיות וצורך דחוף, ומאז נקבעו כאמור הוראות קבע באשר לאופן קביעת התקציב ההמשכי. בנסיבות אלו קשה עד מאוד לומר כי קיימת הצדקה כלשהי להידרש לסוגיות האמורות או שיש יסוד להניח כי תיחקק הוראה דומה גם בעתיד לבוא. בפרט, אין הצדקה להידרש לסוגיה, ככל שהיא נוגעת לכספי התמיכות שניתנו למוסדות ציבוריים, כאשר בעניין זה מצטרף אני להערתו של השופט אלרון כי הקביעה שהמדינה תוכל לגבות בחזרה כספים אלה, אינה חפה מקשיים.