מאסר בשל אי-ציות
נאמן, חייב או אדם אחר שלא מילאו אחר צו או הוראה שנתן בית המשפט או הכונס הרשמי או פקיד אחר של בית המשפט מכוח סמכות לפי פקודה זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס או אדם אחר שהורשה כהלכה, לצוות עליהם למלא את הצו או ההוראה, ורשאי הוא, לפי בקשה כאמור, לצוות על מאסרו של הסרבן, וזאת בנוסף על כל זכות ותרופה אחרות לגבי סירוב כאמור.
הטלת מאסר על חייב בגין סירוב לקיים צו שניתן במסגרת הליך פשיטת רגל דומה באופייה לסמכותו של בית המשפט לכוף במאסר ציות לצו שיפוטי מכוח פקודת בזיון בית משפט (ראו ע"א 182/64 קלקס נ' הנאמן על נכסי קלקס, פ"ד יח 630, 636 (1964)). ככלל, בית המשפט יורה על אכיפת צו שיפוטי מכוח פקודת בזיון בית משפט כאשר הדין אינו מתווה דרך אחרת לאכוף את הצו. סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט יופעל כאשר "אינן מצויות דרכי סעד אחרת בידי הצד הנפגע, כגון הליכי הוצאה לפועל רגילים" (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541, 2550 (1963); אליהו הרנון בזיון בית משפט על-ידי אי-ציות 275 (1965)). זו הסיבה שאין נדרשים לפקודת בזיון בית משפט לשם כפיית ביצוע של החלטות המורות על תשלום כספי, שהרי הדרך לאכוף אותן היא באמצעות מערכת ההוצאה לפועל או הליכי פשיטת רגל. ביחס למאסר בהליכי הוצאה לפועל פסק בית משפט זה:
"[]מטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק-דינו של בית המשפט על-ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על-ידי ירידה לחייו של החייב. אשר-על-כן, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כאשר ברור שלחייב אין היכולת והאמצעים לשלם את החוב, אין אוסרין אותו על אי-תשלום החוב. שהרי מאסר בנסיבות כאלה אינו משמש כאמצעי כפייה לתשלום החוב, אלא כענישה על אי-תשלום החוב, וכזאת לא ייעשה במערכת משפטנו" (בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 720 (1993) (להלן: עניין פר"ח)).
--- סוף עמוד 11 ---
19. בעידן שקדם לפסק הדין בעניין פר"ח, נהגו ראשי (כיום רשמי) ההוצאה לפועל להיעתר בדרך שגרה לבקשות למתן צווי מאסר נגד חייבים מבלי לבחון את יכולתם לעמוד בתשלום החוב הפסוק. התפישה הייתה שמטרתם של דיני ההוצאה לפועל היא לגבות חובות מחייבים שיש בכוחם לשלם אותו; וכי "חייבים שהם חדלי פרעון, אין מקומם בהסדר איחוד התיקים בהוצאה לפועל כי אם במסגרת דיני פשיטת רגל" (דברי ההסבר להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 11), התשנ"א-1991, ה"ח 224). הליכי פשיטת רגל שימשו אפוא מפלט לחייבים שהוצאו נגדם כמה צווי מאסר בתיקי הוצאה לפועל שונים. בהקשר זה פסק השופט ח' כהן: "אילולא היו קיימים הליכי פשיטת-רגל, צריך היה להמציאם למטרה זו, להציל אסיר מידי אוסריו. אילולא מוצא יחיד זה הפתוח לפניו, אין לו לאחיך האביון אשר 'יכלתו' לשאת בתשלומים חודשיים נקבעה סופית בצו היושב-ראש, דרך אחרת להימלט ממאסר..." (ע"א 501/67 כונס הנכסים הרשמי נ' ולנסי, פ"ד כב(1) 23, 28 (1968); ראו גם עניין פר"ח, בעמ' 726-725). מאז עניין פר"ח – ועם עליית מעמדה של הזכות לחירות ועיגונה כזכות חוקתית בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – צומצמו גדרי סמכותו ושיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל לאסור חייב שאינו משלם חוב פסוק. כיום, מכוח הוראת שעה, הסמכות להוציא צו מאסר לחייב בגין חוב שאינו בגין מזונות אף מושעית כליל (סעיף 57 לחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט-2008, ס"ח 42; סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג-2013, ס"ח 68; לביקורת על אופן הפעלת הסמכות במשך השנים ולסקירת מגמת הצמצום ראו בהתאמה עניין פר"ח, בעמ' 732-723; רון חריס "נפילתו ועלייתו של מאסר החייבים" עיוני משפט כ 439, 506-485 (1996); סלים ג'ובראן וחגי קלעי "תחולתה של הזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד על אנשים החיים בעוני – פרשנותם הראויה של דיני ההוצאה לפועל לאחר פסק הדין בבג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי" [פורסם בנבו] (צפוי להתפרסם בעיוני משפט לז, 2013)). לעומת זאת, הסמכות ליתן צו מאסר נותרה בעינה בהליך של פשיטת רגל. כידוע, משניתן נגד חייב צו כינוס נכסים במסגרת הליך פשיטת רגל, כל ההליכים המתנהלים נגדו מעוכבים. כתוצאה מכך אין הנושים יכולים לנקוט בהליכי גבייה שלא במסגרת הליך פשיטת הרגל. כאשר החייב אינו נתון בחשש שיינקטו נגדו כמה הליכי גבייה בתיקי הוצאה לפועל שונים באופן שישבש את אורח חייו, צו מאסר עשוי להיות האמצעי האפקטיבי היחיד העומד לרשות הנושים שביכולתו לגרום לחייב המשתמט מתשלום חובותיו לקיים צו שיפוטי.