לטעמי, מסקנה זו מתבקשת מאליה, והיא גם קיבלה ביטוי מפורש בדברי ההסבר להצעת התיקון לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, שבגדרו הוספה לפרט 5 לתוספת הראשונה הפנייה לחוק חובת מכרזים:
"מוצע לשנות את נוסחו של פרט 5, כך שיפנה לגופים המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים [...] הפניה זו תאפשר התאמה אוטומטית בין חוק חובת המכרזים לבין נוסח התוספת הראשונה, באופן שהגופים שעליהם חלה חובת מכרז, יהיו נתונים לשיפוטם של בתי המשפט לעניינים מינהליים."
(ראו: דברי הסבר להצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 8), התשס"ד-2004).
36. אשר על כן, תובענה לפיצויים שעילתה במכרז אשר מוגשת נגד קופת חולים שערכה את המכרז תידון בפני בית משפט לעניינים מינהליים, ולא בערכאה אזרחית רגילה.
37. האם צירופם של נתבעים נוספים לתובענה, אשר עליהם לא חלה חובת מכרז ואשר סמכות הדיון בעניינם, אילו נתבעו לבדם, היתה נתונה בידי ערכאה אזרחית רגילה, משנה ממסקנתי האמורה? סבורני כי התשובה לכך היא שלילית. כפי שכבר ציינתי, הוראות החוק שצוטטו לעיל מקנות לבית משפט לעניינים מינהליים את הסמכות לדון ב"תובענה לפיצויים שעילתה במכרז". הוראות חוק אלה אינן מגבילות סמכות זו לדיון בתובענה המתנהלת אך ורק נגד רשות. זאת ועוד: תקנה 29 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים, קובעת כי הדיון בתובענה מינהלית "יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה" (נוסח התקנה שונה בינתיים, אך זו הלשון אשר חלה בענייננו). מכאן עולה, כי בהיעדרו של "דבר שאינו מתיישב", מגיש התובענה המינהלית רשאי לצרף לתובענתו נתבעים בהתאם להוראות תקנה 22(א) לתקנות סדר הדין, אשר חלות על ההליך דנן ואשר מאפשרות את צירופו של כל נתבע דרוש. בהקשר זה, חשוב להבהיר את ההבחנה בין רשות לצרף נתבע, שבה קא עסקינן, לבין החובה לצרף לעתירה מינהלית משיבים העלולים להיפגע ממנה (כאמור בתקנה 6 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים). מדובר בשני כלים דיוניים נחוצים ונפרדים זה מזה, ועל כן קיומה של חובה לצרף לעתירה מינהלית נתבעים מסויימים איננה באה לשלול, במשתמע, את זכותו של עותר או של תובע בתובענה מינהלית לצרף לעתירתו או לתובענתו משיב או נתבע דרוש (ראו והשוו: עניין קסם מילניום, פסקה 20 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).
38. מכאן עולה כי צירוף נתבעים פרטיים דרושים לתובענה לפיצויים שעילתה במכרז ציבורי, איננו מוציא את התובענה מגדר סמכותו הבלעדית של בית משפט לעניינים מינהליים. בית משפט שאליו הוגשה תובענה כזאת ינהג בה, מבחינת סדרי הדין, כחוכמתו שלו: הוא איננו חייב לפצל את הדיון לחלק "פרטי" ולחלק "ציבורי" והינו רשאי לדון ולהכריע בתובענה נגד כלל הנתבעים באבחה אחת (ראו: קוטלרסקי, פסקה 31; ראו גם: ת"מ (ת"א) 109-04 טרנס מערכות בטחון וטכנולוגיות בע"מ נ' א.ד.י.ג. תעשיות והרכבות בע"מ, עמרית טכנולוגיות בע"מ, [פורסם בנבו] עמ' 9 (14.3.2010); ת"מ (ב"ש) 38342-10-19 בני וצביקה בע"מ נ' מועצה מקומית לקיה [פורסם בנבו] (2020)). אכן, נראה כי מקרה ייחודי זה בו מתאפשר לבית משפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה כנגד בעלי דין שאינם בגדר רשות ציבורית הוא רכיב נוסף של "האנדרוגיניות" אשר מאפיינת את מוסד התובענה המינהלית (ראו: קוטלרסקי, פסקה ה לפסק דינו של השופט רובינשטיין (כתוארו אז); ברק-ארז, בעמ' 959-958).