אפשר להוסיף כי הנסיון המעשי מלמד שבכל מקרה – עמדתו הפרשנית של המאסדר מקבלת משקל ראוי בהתאם לנסיבות המקרה, וטענותיו נדונות בכובד ראש. ואולם, לא הרי ביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית כהרי פרשנות. במסגרת הבחינה הפרשנית לא נבחנת, למשל, סבירותה של מדיניות או הליך קבלת ההחלטה, אלא נבחנת משמעותן של ההנחיות, שנועדו גם להכווין התנהגות של גורמים שונים. כאמור, נוכח המורכבות של המקרים לא הייתי מכוון – משמע, מצמצם – את שיקול הדעת של בית המשפט, וממילא אין זה מצב שבו ניתן לקבוע כלל חזק שמתאים לכל או אפילו לרוב המקרים, ויעיד על כך ענייננו. נדמה – בלי לקבוע כלל – שלא הרי פרשנות מאסדר להוראה שניתנה על ידו לפני שלושה חודשים, לעומת פרשנות של הוראה שניתנה לפני 40 שנה בידי מאסדר אחר.
--- סוף עמוד 146 ---
12. ומזווית אחרת: אין מעמד מיוחד ושונה לפרשנותו של גורם מטעם המדינה בהליך משפטי, המציג פרשנות להוראה כלשהי. לדוגמא, עמדה פרשנית שמציג היועץ המשפטי לממשלה, במסגרת התייצבותו בהליך משפטי, ביחס לחקיקה ראשית, תקנות או הנחיות אחרות. כמובן, ראוי לשקול את הפרשנות בתשומת לב ולתת את הדעת על הנימוקים שניתנו, אולם לאחר שכל אלה נשקלו – מכאן ואף מן הצד השני – על בית המשפט להכריע בשאלה הפרשנית לפי כללי הפרשנות המקובלים במשפטנו, שאינם כוללים מתן "תוספת משקל" לעמדת היועץ המשפטי לממשלה מעבר לנימוקים עצמם. כך גם במקרה שלפנינו, מלבד הבדל מרכזי אחד: אצלנו הפרשנות מתייחסת להנחיה או הוראה מטעם המאסדר עצמו. מטבעם של דברים ושל הליך פרשני, בית המשפט ייתן את דעתו לכך, אך בל נשכח כי עדיין עליו לתת את דעתו בכל מקרה לטענות שני הצדדים. אף נדמה שיש הסכמה בין חבריי כי ככל שמדובר במאסדר שיכול להעיד על "הכוונה הסובייקטיבית" של ההנחיות – זהו נתון בעל משקל. ומנגד, ככל שחלף זמן ועמדת המאסדר אינה מבוססת על ידיעה בדבר הכוונה הסובייקטיבית, גם "יתרון" זה אינו עומד למאסדר ביחס לכל מקרה אחר של פרשנות שמציג גורם מטעם המדינה. לצד זאת יש להעיר שתיים:
ראשית, עסקינן בפרשנות של הנחיות. בשונה מצוואה, שבה לכוונתו הסובייקטיבית של המצווה משקל מכריע, ביחס לטקסטים אחרים משקלה של הכוונה הסובייקטיבית עשוי להיות מוגבל. כך מפני שמרגע שיצא הטקסט אל אוויר העולם וקיבל פומביות כזו או אחרת, הוא אינו בשליטה הבלעדית של מנסחו. ניתן להסתמך עליו או לפתח ציפיות על בסיסו. הוא פונה אל קהל יעד מסוים. יש חשיבות אפוא ללשון ולתכלית שעולה ממנה ומן הנסיבות, ולא רק לכוונה של המנסח. ודוקו, פרשנות ההנחיות של הגורם המאסדר במסגרת הליך משפטי מכילה אמנם ממד צופה פני עתיד – כיצד יש לנהוג מכאן והלאה אם לא ישונו ההנחיות – אך פעמים רבות, וזה המצב כאן, היא צופה גם (ואולי בעיקר) פני עבר: תכליתה לקבוע מה דינו של מי שפעל באופן מסוים וטען כי בעת פעולתו ההנחיות התירו את הדבר. כך בהתאם לפירושן לפי כללי הפרשנות, בין אם הייתה זו כוונת המאסדר ובין אם לאו. שנית, השיקולים של מומחיות, ראייה רוחבית וכיוצא באלה, שהועלו ביחס לעמדתו הפרשנית של המאסדר, עשויים להיות רלוונטיים לסוגיה הפרשנית. ברם, לשיטתי יש לבחון אותם כשלעצמם, בהתחשב בנסיבות המקרה, כנתונים שמשפיעים על משקל חוות הדעת. כך בגלל המומחיות (למשל), ולא בגלל זהות ה"מומחה". היתרון, ככל שישנו, מצוי במהות ולא במיהות.