לחלופי חילופין, טענה המערערת כי סכומי הפיצויים שנפסקו גבוהים מדי, מכיוון שהמשיבים לא הוכיחו נזק בלתי-ממוני כלשהו. עוד נטען כי היה על בית המשפט קמא להבחין בין המשיבים 20-10 לעניין סכומי הפיצוי, בהתאם למשך הזמן שהמתינו בעלי כל דירה לרישום הבית המשותף.
3. בערעור שכנגד ביקשו המשיבים כי ייפסק פיצוי אחיד בסך 50,000 ₪ עבור בעלי כל אחת מהדירות – בהתאם לאמור בפסק דינו הקודם של בית המשפט קמא, אשר בוטל בע"א 5333/14 [פורסם בנבו]. לטענת המשיבים, הפחתת הפיצוי בשל חילופי הבעלים בדירות המשיבים 20-10, משמעה "איפוס" חובת המערערת לרשום את הבניין כבית משותף, כך שאם תמתין המערערת עד שכל הדירות בבניין תחלפנה ידיים – לכאורה לא תחוב בפיצויים כלל. המשיבים 20-10 טענו כי רכשו מבעלי הדירות הקודמים, יחד עם הדירה עצמה, גם את זכות התביעה מול המערערת – ולכן אין בהיעדרם של יחסים חוזיים מולה כדי למנוע מהמשיבים 20-10 זכאות לפיצוי. עוד נטען כי אכן נגרם למשיבים נזק בשל העיכוב ברישום, בדמות הרתעת קונים פוטנציאליים – שעשויים היו לחשוש כי קיים פגם כלשהו בזכויות המוכרים.
דיון והכרעה
4. מבלי להכביר במילים, לא ראיתי להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא בדבר עצם החיוב בפיצויים ושיעורם, בנסיבות כפי שתוארו על ידי בית המשפט קמא:
"אומר, שמהעדויות לפני התרשמתי, שהנתבעת עכבה את הרישום בכוונה ובחוסר תום לב מובהק. היא התעמרה בלקוחותיה והתעלמה מזכויותיהם תוך שהיא מפרה את ההסכמים עליהם חתמה עם רוכשי הדירות (ראו סעיפים 17.1-17.2 לנספח תנאים שצורף להסכמי המכר). מאז אוכלס הבניין חלפו כ- 19 שנים בהן היה לנתבעת די זמן והותר לבצע את רישום הבית המשותף".
בנסיבות אלה, דומה כי טוב היה לערעור המערערת משלא הוגש. אכן, קשה להעריך במדויק את הנזק שנגרם למשיבים בגין אי רישום הבית המשותף. אך כפי שציין בית המשפט קמא בפסק דינו, מטבע הדברים, אי רישום הבעלות בדירה שרכש אדם מקבלן, משך זמן כה ממושך, גורמת לרוכש הדירה נזק בבואו למכור את הדירה או לעשות בה דיספוזיציה אחרת:
"קונה פוטנציאלי עשוי להירתע מעיסקה במקרקעין, שזמן כה רב לא נרשמו על שם המוכר. עיכוב כה ממושך עשוי לעורר בלבו של קונה כזה חשש, שמא יש פגם בזכויותיו של המוכר, ולגרום לכך, שיחדל להתעניין בדירה בלי להעמיק חקר בסיבת העיכוב" (ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ' פישל, פ"ד מ(4) 319, 328 (1986)).