10. תוצאות בעייתיות במישור המדיניות ניתן להטעים גם באמצעות דוגמאות נוספות. נשווה בדעתנו מקרה שבו ביטוח הרכב סויג לא לפי גיל אלא תוך קביעת מגבלה ביחס לזהות הנהגים שרשאים לנהוג ברכב. כעת, ניתן להעלות על הדעת מקרה
--- סוף עמוד 53 ---
שבו נהג ברכב באופן חד-פעמי בן משפחה שאילו צורף לפוליסה כאחד הנהגים הדבר היה מותיר את מחירה ללא כל שינוי או אף גורם להוזלה שלה (בשל נתוניו כנהג שמעולם לא היה מעורב בתאונה, למשל). האם גם אז תישלל כליל הזכאות לביטוח? ומדוע?
11. כיד כשרונו הוסיף חברי המשנה לנשיאה (בדימ') התייחסות מפורטת למשפט ההשוואתי. אולם, מעבר להרחבת הדעת המתבקשת, עיון זה אינו מעלה תשובה למקרה שבפנינו – חריגה ממגבלת גיל, להבדיל מחריגות אחרות.
12. ומה באשר לחששות הנטענים מפני "הפסדים" של חברות הביטוח? האמת ניתנת להיאמר שלא השתכנעתי שיש ביסוס מספיק לטענה זו, כפי שכבר ציינתי בחוות דעתי בפסק הדין מושא הדיון הנוסף. ראשית, ככל שמדובר במקרה של החמרת סיכון שבו אף מבטח סביר לא היה מוכן למכור ביטוח אילו ידע על כך מראש – ממילא לא תחול חובת תשלום על הגורם המבטח. שנית, לא מצאתי מענה לחשש ההפוך – ל-windfall שייפול לחיקן של חברות הביטוח במצבים שבהם, בהתאם לגישה השוללת את תגמולי הביטוח, חרף תשלום של דמי ביטוח לא יקבל המבוטח דבר. כפי שציינתי, לכאורה, על-פי הפרשנות שבה מצדד חברי המשנה לנשיאה (בדימ') גם נהיגה ברכב תוך חריגה מתנאי מסייג אחר עלולה להוביל לשלילה מוחלטת של הזכות לפיצוי (למשל, כאשר נעשה ביטוח המכסה נהג אחד בלבד ששמו מצוין בפוליסה, אך בפועל נוהג ברכב אדם אחר, באופן חד-פעמי). אכן, נהיגה ברכב על-ידי מי שאינו מוגדר בפוליסה כנהג הבלעדי עלולה להגדיל את הסיכון של חברת הביטוח, אך האם מדובר בחריגה שמצדיקה שלילה מוחלטת של הזכות לתגמולים, גם כאשר מדובר באירוע חד-פעמי וחריג? בנוסף לכך, אחזור ואזכיר, כמפורט בפסקה 6 לעיל, כי גישתי שלי בפסק הדין מושא הדיון הנוסף נתנה מענה לחשש מפני ניצול לרעה של האפשרות לרכוש ביטוח זול, הכולל מגבלת גיל. זאת, בשים לב לאפשרות הפתוחה בפני חברת הביטוח להוכיח כי בנסיבות המקרה החריגה ממגבלת הגיל הייתה בגדר "שיטה", להבדיל ממעידה חד-פעמית, ועל כן יש להחיל את חריג המרמה.
13. לבסוף, אחזור ואדגיש כי האפשרות לתת סעד במקרים מסוימים בגדרו של סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח – שעליה הצביע חברי השופט עמית בפסק הדין מושא הדיון הנוסף – אינה פותרת את הבעיות הכרוכות באימוץ הגישה אשר שוללת את הזכאות לפיצוי. כפי שציינתי בחוות דעתי המקורית, תחולתו של סעיף 29 לחוק חוזה