39. יתרה מזאת. אין בחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, כדי להעניק עדיפות לערכיה של המדינה היהודית על פני ערכיה כמדינה דמוקרטית. נוכח החשש, כי תשתמע עדיפות שכזו, החליטו חברי הכנסת לשנות מנוסח הסעיף שהוצע בתחילה, שלפיו – "האמור בחוק יסוד זה או בכל דבר חקיקה אחר יפורש לאור הקבוע בסעיף זה". בכך למעשה, הביעו דעתם, כי ערכי המדינה היהודית, אינם עולים בחשיבותם על ערכיה של המדינה הדמוקרטית. מה שהיה הוא שיהיה: האיזון – נשמר.
40. סעיף נוסף שעל אודותיו דיברו העותרים הוא סעיף 4 לחוק-היסוד, שעל-פיו: "(א) עברית היא שפת המדינה. (ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק. (ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". כפי שהָרְאֵנוּ לדעת, גם השפה העברית נכללת בין אבני-הבניין הבסיסיים של המדינה היהודית, בין סמליה ומאפייניה. כזאת השמיענו הנשיא ברק באחת הפרשות, תוך שהוא נסמך על סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: "מדינת ישראל היא מדינה 'יהודית ודמוקרטית' (ראו סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). אחד הביטויים החשובים של אופייה זה של מדינת ישראל הוא בהיות שפתה העיקרית עברית. מכאן כי 'קיומה של הלשון העברית, פיתוחה, שגשוגה והגברתה הינם ערך מרכזי של מדינת ישראל'. כל פעולה של השלטון (העירוני) שיש בה כדי לפגוע בשפה העברית פוגעת באחד מערכי היסוד של מדינת ישראל ונוגדת את תכליתו (הכללית) של החוק המעניק לשלטון (המקומי) את הסמכות לבצע אותה פעולה" (בג"ץ 4112/99 עדאלה נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393, 417-416 (2002)). בערך החוקתי של מדינה יהודית, נכללו מאז כינונו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, השפה העברית, והמעמד הייחודי שניתן לה. חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, לא העלה אפוא את קרנה, לא שינה ממנה, לבטח שלא שינה מן האיזון שהיה קיים בינה, לבין הזכות החוקתית לשוויון. לצד זאת, כבודה של השפה הערבית נותר על מכונו, לא נגרע, והדבר אף הודגש בסעיף 4(ג) לחוק-היסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
41. חלק נכבד מטענות העותרים הופנה כלפי סעיף 7 לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שבגדרו נקבע: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". דומני, כי גם ביחס לסעיף זה נוכל לומר – כאז כן עתה. כאמור לעיל, קידום ההתיישבות היהודית בארץ, הוא ערך חשוב מאז הקמת המדינה, ועוד קודם לכן. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" (מפנקסו של מנדל מנצר). כפי שהראתה באת-כוח הכנסת, מטרה זו צוינה גם בכתב המנדט: "בסעיף 2 לכתב המנדט, אשר נסמך על הצהרת בלפור, נכתב כי אחת ממטרות המנדט היא יצירת התנאים להקמת הבית הלאומי לעם היהודי, תוך שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי הארץ. בסעיף 6 נקבע כי ממשלת המנדט תקל על הגירה יהודית לארץ ישראל ותעודד התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות מדינה, תוך שמירת זכויותיהם של שאר חלקי האוכלוסייה בארץ". הזכות להתיישבות יהודית בארץ ישראל הוכרה לפני כמאה שנים על-ידי האימפריה הבריטית, קיבלה ביטוי בהכרזת העצמאות, והיתה מוקד העשייה של המפעל הציוני במשך שנות דור. כדברים האלה אמר דוד בן-גוריון: "הציונות של פועלי א"י מראשית תנועתנו ועד היום, אינה ציונות פרוגרמתית ודקלרטיבית, ציונות של השקפה ורעיון בלבד, אלא ציונות של הגשמה בלתי פוסקת, ציונות הכורכת את הרעיון במעשה ואת ההשקפה בחיי יום יום [...]. תנועתנו החלה בהגשמה עצמית – אבל לא הסתפקה בכך. חלוצי ההגשמה החלוצית באו לארץ לא רק להציל את נפשם, לספק את תביעתם המוסרית העמוקה להיות ישרים את משא-לבם [...]. הדבר השני המייחד אותנו – זוהי העבודה, העבודה להלכה ולמעשה. במרכז ההגשמה הציונית, במרכז בנין הארץ, במרכז ההתישבות והעליה, במרכז הגאולה והתקומה – אנו רואים את העבודה. העבודה זוהי נשמת הישוב והמיפעל הציוני; העבודה העברית זהו הדבק בין העם והארץ, ברית החיים והעתיד שאנו כורתים מחדש עם ארץ עברנו. העבודה זוהי הערובה הנאמנה והיחידה להתערותנו ולהשתרשותנו בארץ שניתקנו ממנה אלפי שנה" (דוד בן גוריון "הפועל בציונות" (הרצאה בוועידת מפלגת פועלי ארץ-ישראל), ראו: פרויקט בן-יהודה (4.7.2021) https://benyehuda.org/read/25708). הדברים הנכוחים הללו מדגישים את משאת נפשה של תנועת העבודה: לממש את החזון הציוני – למעשה; בעבודה עברית, בעליה יהודית והתיישבות בארץ-ישראל. אכן, תנועת העבודה הציונית, שעל תרומתה לתקומת המדינה וכינון יסודותיה אין צורך להכביר מילים, לא הסתפקה אך בקידום ריבונות יהודית, מבחינה מדינית; שורשיה יונקים מתפישת עולם של שחרור לאומי על-ידי התבססות יהודית באדמת ארץ-ישראל, בפועל, 'בשטח', הלכה למעשה.