2. חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (שיכונה בקצרה להלן: חוק יסוד: הלאום או חוק היסוד) נועד, על-פי דברי ההסבר לו, לתת ביטוי חוקתי לאופייה של ישראל כמדינת לאום. במובן זה הוא מבקש להנציח אתוס. בדומה להכרזת העצמאות, מציין חוק היסוד כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי" (סעיף 1(א)), כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית" (סעיף 1(ב)), וכן מוזכרים בו סמליה (סעיף 2), וימי העצמאות והזיכרון שלה (סעיף 9). אולם, בשונה מהכרזת העצמאות, חוק יסוד: הלאום, אינו כולל כל התייחסות עקרונית למחויבותה של המדינה כלפי אזרחיה הלא-יהודים, כמו גם להבטחת זכויותיהם על בסיס שוויוני (למעט בנושאים הספציפיים של שימוש בשפה הערבית כשפה בעלת מעמד "מיוחד" והזכות של מי שאינם יהודים לקיים את ימי השבתון והחג שלהם). האם יש משמעות לחסר זה? ואם כן, האם היא מצויה רק במישור ה"מסר", או שמא בעלת השלכות על זכויות?
3. בעיקרו של דבר, אני מצטרפת לתשובות הניתנות בפסק דינה של חברתי הנשיאה א' חיות לשאלות אלה – הן ביחס למחויבות לדמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית והן ביחס לפרשנות הראויה של חוק יסוד: הלאום. על בסיס זה, אף אני סבורה שדין העתירות שבפנינו להידחות. לצד זאת, אני מבקשת להוסיף מספר דברים ביחס לסוגיות החשובות שהעתירות עוררו.
4. כבר בפתח הדברים יש לומר, כי העתירות שבפנינו הן דוגמה מובהקת לפער הקיים, ולא אחת אף הנחוץ, בין הדיון במישור המשפטי לבין הדיון במישור הציבורי. בפנינו דיון משפטי. אין די אפוא בכך שהעותרים יציגו טיעון ראוי בכל הנוגע לפגיעה הרגשית והערכית שחוו כתוצאה מחקיקתו של חוק יסוד: הלאום, ככל שפגיעה זו לא לוותה בהסדרים חוקתיים מפלים הנוגעים למיעוטים ולמעמדם, ולמצער כאלה השוללים את אזרחותם השווה. אנו איננו האסיפה המכוננת של המדינה. השאלה שבה עלינו להחליט היא רק האם העותרים הצליחו לבסס עילה משפטית להתערבותנו. בדומה לחברתי הנשיאה תשובתי לשאלה זו היא בשלילה.
5. בדרכם לקבלת סעד משפטי, היה על העותרים לעבור על פני שתי משוכות עיקריות. ראשית, מאחר שטענותיהם של העותרים כוונו כלפי תוקפו של חוק יסוד, היה עליהם להניח בסיס לסמכותו של בית המשפט לבקר הוראותיו של חוק יסוד. שנית, וככל שהטענות נסבו על הזכות לשוויון, היה עליהם להצביע על כך שהוראותיו של חוק היסוד אכן פוגעות בזכות זו (להבדיל מאשר טענה לפגיעה במסר החשוב של סולידריות חברתית) ואף עושות כן בעוצמה המצדיקה להורות על פסלותו. אתייחס אפוא לשני מישורים אלה של הדיון. לבסוף, אוסיף מספר הערות ביחס להיבטים הערכיים והציבוריים של הדיון.