שוויון זכויות לכל אזרחי הארץ
29. בכלל רכיבי המדינה היהודית, כאמור, שוויון זכויות לכל אזרחי הארץ, יהודים ושאינם. שוויון זכויות למיעוטים זכה לביטוי מפורש ומפורט בהכרזת העצמאות: פיתוח הארץ לכל יושביה, חופש דת, לשון ותרבות, ועוד. שוויון זכויות לכל יושבי הארץ הוא ערך יהודי בשני מובנים: בלקח ההיסטורי של עמנו אשר סבל בשנות הגלות הממושכות מפגיעות, השפלות, מסעות צלב, והאיומה מכל – שואת יהודי אירופה; לנוראותיה ניתן ביטוי רחב בהכרזת העצמאות. קבלה גמורה קיבלנו על עצמנו, במגילת העצמאות, לנהוג עם המיעוטים החיים בקרבנו באופן שונה מן הדרך שבה נהגו עִמנו: להעניק להם שוויון זכויות, לאפשר להם לדבר בלשון עמם, ללבוש את מלבושיהם, ולהחזיק בדתיהם. ברם, לא רק לקחי ההיסטוריה היהודית, העמידונו על הצורך להתייחס אל המיעוטים החיים עמנו בכבוד; המורשת היהודית תובעת זאת מעִמנו, והרי זה ערך מובנה, בסיסי, ראשוני, עוד מימי בראשית.
30. בפרשת בראשית מתארת התורה את בריאתו של אדם הראשון: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים, עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א). אדם הראשון נוצר בדמותו של הא-ל; אך לא רק הוא, גם בני האדם הבאים אחריו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֶ-לֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (שם ט, ו). בני האדם כולם נבראו בצלם א-לוהים, ולפיכך המקפח חייו של זולתו, אינו פוגע רק בזולת כי אם בא-ל עצמו. בריאת האדם בצלם, הריהי יסוד חשוב במשנתם של חז"ל: "הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט), כי בצלם א-להים עשה את האדם" (משנה, אבות ג, יד). חביבות זו אינה שמורה לבני העם היהודי לבדם; היא מנת חלקם של כל בני האדם. כל בני האנוש נבראו בצלמו של הא-ל, ועל כן חיבּה יתרה נודעת להם. בתלמוד הירושלמי נחלקו תנאים – רבי עקיבא ובן עזאי – בשאלה, איזהו הערך המוסרי הזוכה לבכורה על-פי תפיסת התורה: "ואהבת לרעך כמוך; רבי עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה" (ירושלמי, נדרים ט, ד). בעוד שרבי עקיבא מתמקד בחובה לכבד את הרֵע, להעניק יחס מכבד לאדם מישראל, סבור בן עזאי כי החובה האוניברסאלית לכבד כל אדם – יהודי ואינו יהודי – ניצבת למעלה מכך: "רבי עקיבא מצטט את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' מתוך פרשת קדושים בספר ויקרא. הציווי לאהבת הרע בפסוק זה מוגבל לקהילה המקודשת של שומרי המצוות [...] כנגדו מפנה בן עזאי את תשומת הלב לקיומה של מחויבות אחרת כלפי הזולת, זו הכלל אנושית שמקורה בבריאת האדם בספר בראשית. תפיסתו של בן עזאי, המיוסדת על הפסוק 'זה ספר תולדות אדם', מתאימה לתודעת צלם אלוהים [...]. הסולידריות הכלל־ אנושית רחבה ומקיפה יותר מזו הפנים־ ישראלית, ולכן בן עזאי קובע כי 'זה כלל גדול מזה'" (יהודה ברנדס יהדות וזכויות אדם: בין צלם אלוהים לגוי קדוש 204 (2013)).