31. בפירושו לפסוק "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ) אומר הרש"ר הירש: "כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני-המוסרי של אישיות האדם. והטעם המיוחד – כי גרים הייתם בארץ מצרים – בא לשמור על הכלל הזה מכל פגיעה ... כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם גרים שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאומה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם – זה לשון האזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים". על יחסה של היהדות לאדם שאינו משתייך לעם היהודי – בן-נח – עמד הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל: "על בן-נח חלים כל אותם נתונים ותכונות, שחכמי המוסר כתבו עליהם כאשר כתבו על אדם [...] מדובר על יצור אלוקי, על נשמה. כל מה שנאמר בפרק ח' בתהילים – 'מה אנוש כי תזכרנו' – נאמר גם על גוי, ולא רק על אדם מישראל. צריכה להיות הכרה באישיות הזאת כיישות מטפיזית, מוסרית, אנושית [...] ראיה הומניסטית שרואה את גדולת האדם במובן העל-טבעי, הקוסמי, המוסרי, היא נקודת מוצא ותשתית לכל שאלה של זיקה לא רק לעצמנו, אלא גם לבני נח" (הרב אהרן ליכטנשטיין "היחס לגוי בתפיסה היהודית", דף קשר 134 (ישיבת הר עציון)). כפועל יוצא סבר הרב ליכטנשטיין, כי ההלכה מטילה עלינו חיובים שונים כלפי בן-נח, ובכללם חובה להושיט לו יד, ולנהוג עמו במידת החסד, במצבים שבהם הוא נזקק לכך (ראו עוד לעיל בהרחבה בפסק דינו של חברי, השופט נ' הנדל).
32. מן הפסוקים המתארים כי כל אדם נברא בצלם א-ל, נלמדת גם החובה לנהוג בשוויון כלפי בני המין האנושי בכללותם. עמד על כך הרב יובל שרלו: "עובדת יסוד היא ההכרה כי כל בני האדם נבראו בצלם. כך עולה מפשוטו של מקרא בפרשת בריאת העולם [...] בתיאור זה של הבריאה מעצבת התורה את המקור המשותף לכל בני האדם, את הקביעה כי כולם הם צלם א-לוהים, וכי במהות הקיום האנושי מצוי גרעין שאינו מבחין בין בני אדם" (יובל שרלו בצלמו: האדם הנברא בצלם, 209 (התשס"ט)); מספר איוב למדנו על חובה מעשית הנגזרת מיסוד השוויון שבין בני האדם: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ. הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב לא, יג-טו). איוב מסביר, כי אינו יכול לקפח את משפט עבדיו, שכן הוא והם נוצרו באותו אופן –"ברחם אחד". רעיון דומה עולה גם מן התוספתא במסכת סנהדרין: "אדם נברא יחידי בעולם ולמה נברא יחידי בעולם? שלא יהו צדיקים אומרים אנו בניו של צדיק ושלא יהו רשעים אומרים אנו בניו של רשע" (תוספתא, סנהדרין ח, ג). פרופ' אוריאל סימון אמר על כך: "התורה מתחילה באדם הראשון ולא באברהם אבינו, והטעם הוא שאדם נוצר ואברהם נבחר. חכמינו שאלו שאלה יסודית שניתנת להבנת ילדים: למה נברא אדם יחידי, בו בזמן שהיו בגן עדן הרבה סוסים וסוסות, הרבה אריות ולביאות. התשובה היא שכולנו בני אדם וחוה, ואני גאה מאוד שבלשוננו מכנים את המין האנושי 'בן אדם'. הרעיונות של המהפכה הצרפתית, אחווה ושוויון, כתובים כבר בבראשית" (אוריאל סימון "אוניברסליות ובחירה" דף לתרבות יהודית 198 5 (התשנ"ג).