33. גם חכמי אומות העולם, ביססו את תפיסת השוויון על פסוקי הבריאה, שלפיהם אומן אחד עשאנו. כך למשל כתב ג'ון לוק: "כי כל בני האדם הם יצירי כפיו של בורא אחד, כל-יכול וחכם לאין סוף, כולם משמשים ריבון אחד עליון, אשר קבע להם מקום עלי אדמות למען יעשו את דברו; הריהם אפוא קניינו של מי שברא אותם, ומיועדים הם להתמיד בקיומם כחפצו, ולא כרצון פלוני או אלמוני מקהלם. והואיל וכולנו מחוננים בכוחות נפש דומים, ולכולנו חלק בעדה אחת טבעית, אין להניח שמצוי בקרבנו סדר של דרגות המקנה לנו סמכות להשמיד זה את זה, כאילו נוצרנו איש לשימושו של חברו, כדרך שהיצורים מן הדרגות הנמוכות נוצרו לשימושנו" (ג'ון לוק על הממשל המדיני, 6 (יוסף אור מתרגם, התשי"ט)).
34. החובה לנהוג בשוויון זכויות כלפי המיעוטים המתגוררים בקרבנו, אינה נגזרת אפוא אך מהיותה של מדינת ישראל – מדינה דמוקרטית; היא יונקת גם מערכיה היהודיים של המדינה, מפסוקי המקרא, ממשנתם של חכמי הדורות. היהדות מצווה אותנו לנהוג בכבוד עם כל אדם, וממילא מורה לנו לא להפלותו, לא לפגוע בכבודו. אכן, עם הקמת המדינה פסקו רבים מפוסקי העת הזאת, כי יש להעניק שוויון זכויות אזרחי מלא לכלל יושבי הארץ, יהודים ושאינם יהודים. זו היתה פסיקתו של הרב יצחק הלוי הרצוג, רבה הראשון של מדינת ישראל, ובעקבותיו צעדו רבים וחשובים מקרב פוסקי ההלכה: הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב שאול ישראלי, הרב חיים דוד הלוי, הרב יהודה עמיטל, ואחרים (ראו בהרחבה: אליעזר חדד מיעוטים במדינה יהודית – היבטים הלכתיים (פרופ' ידידיה שטרן מנחה, 2010); לחובתו של השלטון לנהוג בשוויון במשפט העברי נדרשתי היום גם בפסק הדין בענין עדאלה, פסקאות 86-82).
היחס בין זכות האדם לכבוד לבין 'המדינה היהודית'
35. משעמדנו על רכיבים שונים אשר נכללים בערכיה החוקתיים של המדינה, עלינו לשאול עצמנו כיצד הם משפיעים על הזכות לכבוד, על נגזרותיה; האם עשויה הזכות היסודית לכבוד לסגת לעיתים, מפאת ערכיה החוקתיים של המדינה היהודית. מדבריו של פרופ' ברק משתמע, כי ערכיה של מדינת ישראל היהודית, יכולים ליצוק תוכן בזכות לכבוד, לספק השראה, אך ספק אם בכוחם לגרוע ממנה במקרה של סתירה. לגישתו, ערכיה של מדינה יהודית, אינם שווי-ערך לזכות החוקתית לכבוד: "נראה לי כי יש מידה רבה של עוצמה בטיעון כי ההגנה על כבוד האדם וחירותו היא המטרה המרכזית והעיקרית, ואילו העיגון של ערכי המדינה הוא מניע או תוצר לוואי" (ברק – פרשנות חוקתית, 324). לעומתו סבר פרופ' אֵלון, כי המושג כבוד האדם, צריך להתפרש באופן דו-ערכי; הן בהסתמך על ערכים דמוקרטיים, הן בהסתמך על ערכים יהודיים. הוא מדגיש: "כוונת המחוקק היא מציאת המכנה המשותף והסינתזה לתכלית דו-ערכית של מדינה יהודית ודמוקרטית. פירושו של דבר הוא, שמתוך שני מקורות אלה תימצא הסינזתה, ולא שהמקור הקובע והבלעדי הוא המושג דמוקרטית, והמושג יהודית הוא בבחינת סרח עודף, לתפארת המליצה בלבד" (אלון – דרך חוק בחוקה, 686)). דומני, כי נכונה דעתו של פרופ' אֵלון, וניטיב לעשות אם נאמצהּ. יהודית ודמוקרטית הן שתי תכליות העומדות בבסיס חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, זו לצד זו, מבלי שניתנה לאחת עדיפות על פני רעותה. על סמך שתי התכליות הללו, יש לצקת תוכן במונח כבוד האדם, על נגזרותיו. כאשר, ככל ותתגלע במקרה פרטני סתירה ביניהן, יהא צורך לערוך איזון בינותן, Ad hoc. הדִיבּר מדינה יהודית, אינו לתפארת המליצה. מדובר בערך חוקתי אשר הוטבע במפגיע הן בסעיף המטרה, הן בסעיף ההגבלה של חוק-יסוד: האדם וחירותו. המכונן לא השחית מילותיו לריק, גם לא הוסיף פרפראות לדבריו.