ש"ח עבור כל הפרה, עבור כל יום, החל ממועד תיעוד ביצוע ההפרה ועד מועד הסרתה (או עד מועד הגשת בקשת הבזיון השנייה, כאמור).
23. במסגרת ההחלטה נדחתה טענת המשיבות כי חלק מהטענות מתייחסות להפרות לגביהן נקבע זה מכבר במסגרת בקשת הבזיון הראשונה, כי מדובר בפעולות שנעשו כדין. כמו כן נדחו טענות המשיבות כי עצם הגשת התביעה (האזרחית) על ידי המערערות הצביעה על קיומה של מחלוקת פרשנית של ממש בקשר להוראות הסכם הפשרה, שאינה מאפשרת נקיטת הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט קבע כי הגשת התביעה האזרחית אינה ממעטת מזכותן של המערערות להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט לצורך אכיפת קיום פסק הדין. עם זאת, צוין כי במקרה שבו מדובר בהפרה על רקע של מחלוקת פרשנית באשר להוראות הסכם הפשרה, אין מקום לחייב את המשיבות בקנס.
24. לבסוף נדחתה טענת המשיבות כי נפל פגם בסיסי בחישוב סכומי הקנס. לטענת המשיבות, לא היה מקום לחייבן בתשלום קנס בגין כל הפרה בנפרד כאשר מדובר בהפרות אשר בוצעו באותו יום, שכן ברע"א 3901/12 [פורסם בנבו] נקבע כי מדובר בקנס "יומי", כך שאין להטיל יותר מקנס אחד בגין כל ההפרות שבוצעו באותו היום. אלא שבית המשפט קבע כי אין כל קביעה ברע"א 3901/12 [פורסם בנבו] על פיה מדובר בקנס יומי מקסימלי, ללא תלות במספר ההפרות שהופרו באותו יום. אין גם לקבל פרשנות כזו שכן היא עלולה לתמרץ באופן אבסורדי את המשיבות לבצע כמה שיותר הפרות ביום אחד. בסופו של יום חויבו המשיבות בתשלום קנס בסכום כולל של 182,000 ש"ח ובהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח.
מכאן לערעורים שלפנינו. על פסק הדין ערערו הן המערערות והן המשיבות ועל ההחלטה בבקשת הבזיון השנייה ערערו המשיבות.
תמצית טענות הצדדים (ע"א 8273/16; ע"א 8277/16)
25. אקדים ואציין כי טענות הצדדים הן רבות ומגוונות ולהלן יתוארו בהתייחס לעיקרי הדברים רק המרכזיות שבהן. בעיקר טענו המערערות נגד דחיית עתירתן לביטול הסכם הפשרה. נטען כי בית המשפט התעלם מכך שמדובר בהפרות חוזרות ונשנות באופן שיטתי ומתמשך, המצדיקות את ביטול ההסכם. וזאת בהתאם לקביעתו העובדתית של בית המשפט, לאחר שמיעת ראיות מקיפה, כי מדובר בהפרות אשר
--- סוף עמוד 18 ---
בוצעו שוב ושוב על ידי המשיבות ומי מטעמן. בית המשפט שלל שלא כדין את תרופת הביטול, אשר עומדת לכל מי שנפגע מהפרת חוזה, כאשר אין חולק כי אם היה מדובר בהסכם פשרה אשר לא היה מקבל תוקף של פסק דין, היו זכאיות המערערות לבטלו בדרך של סעד עצמי ללא כל צורך באישור בית משפט. להכרעת בית המשפט יש גם השלכות רוחב קשות, שכן בית המשפט צמצם את האפשרות הכללית לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בית המשפט אף שגה בכך שלא נתן משקל לקשיים העומדים בפני המערערות להביא לאכיפת ההסכם, לפגיעה ביחסי האמון הנדרשים בין הצדדים להסכם וראה בטענה זו משום "טעות בכדאיות העסקה", שכן הנחת היסוד הלגיטימית של המערערות הייתה כי ההסכם יקוים על ידי הצד השני. בית המשפט גם שגה בקביעתו כי שיקולי צדק אינם תומכים בביטול הסכם הפשרה. התנהלותן של המשיבות מוכיחה כי הן אינן מעוניינות לקיים את הסכם הפשרה המאפשר להן שימוש מוגבל ביצירה ובאיורים מתוכה, אלא בניכוס שמו של האמן אליה ומיתוג המוצרים בו. משהוכח כי בעשרות מקרים הפרו המשיבות את ההסכם, ואף ההליכים לפי פקודת בזיון בית משפט לא הביאו לבלימת ההפרות, יש לאפשר למערערות לבטל את ההסכם. המצב שנוצר מגלה כי המערערות נפלו לכלל טעות יסודית בכריתת ההסכם בשים לב, בין היתר, לכך שההסכם בלתי קצוב בזמן. האמור נכון וודאי כיום שהמעקב אחר קיומו של ההסכם על ידי המשיבות גורר את המערערות לעלויות ניכרות. ריבוי ההפרות אף הביא למצב שבו הסכם הפשרה הוא זה אשר מביא דווקא לריבוי מחלוקות המגיעות לפתחו של בית המשפט שוב ושוב, ולא לסיומן, ומסב למערערות נזק בלתי מבוטל.