--- סוף עמוד 16 ---
ההפרות, ובין היתר לכך שבחלק מהמקרים נמצא כי מדובר בהפרות שוליות או בכאלה שנבעו בשל פרשנות שונה של הסכם הפשרה. אם כי נמצא גם מספר לא מועט של הפרות ברורות, אשר חלקן לוקות במידה מסוימת של חוסר תום לב. כמו כן נלקחה בחשבון העובדה שאין זו הפעם הראשונה בה נמצא כי המשיבות הפרו את הוראות הסכם הפשרה. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, חויבו המשיבות בתשלום פיצוי בסך של 250,000 ש"ח.
20. נדחתה גם התביעה שכנגד שהגישה המשיבה נגד המערערות. במסגרת תביעה זו טענה המשיבה כי המערערות פעלו בחוסר תום לב תוך הפרת הסכם הפשרה, כשהן מפעילות לחץ פסול ובלתי הוגן על שלוחיה של המשיבה, סוכניה וזכייניה. בית המשפט קבע כי נמצא שהמערערות רשאיות היו לפנות לסוכנים ולזכיינים של המשיבה ולתאר להן את הוראות הסכם הפשרה ואת זכויותיה של המשיבה על פיו, כפי שעשו. בכל מקרה המשיבה לא הוכיחה כי בוטל הסכם כלשהו בשל אותן פניות, ולא הוכח כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מכך. כמו כן חויבו המשיבות בתשלום הוצאות משפט בסך של 100,000 ש"ח בגין קבלת תביעת המערערות בחלקה וסך נוסף של 100,000 ש"ח בגין התביעה שכנגד שנדחתה.
21. לאחר שניתן פסק הדין בתביעה, ניתנה ביום 6.9.2016 גם החלטה בבקשת הבזיון השנייה. בית המשפט קבע כי נוכח העובדה שפסק הדין בתביעה התייחס במפורט לכל הפרה והפרה שנטענה, לגופה, ונקבע לגביה אם מדובר בהפרה אם לאו, אין מקום לחזור על כל הנאמר בו. לפיכך התבקשו המערערות להגיש פסיקתא שבה יפורטו כל ההפרות שנקבע לגביהן במסגרת פסק הדין כי הן מהוות הפרה של הסכם הפשרה, וסכומי הקנס שיש לחייב בגינם את המשיבות לפי חישוב של 500 ש"ח ליום בגין כל הפרה מיום ביצועה ועד ליום שהוסרה. בנוסף נקבע כי אין מקום להגדיל את סכום הקנס כפי שנקבע בהחלטה ברע"א 3901/12 [פורסם בנבו].
22. בעקבות החלטה זו, ניסחו המערערות פסיקתא בהתאם לחישוביהן, וזו הועברה לתגובת המשיבות, אשר הביעו לגביה את התנגדויותיהן. בעקבות זאת, ניתנה ביום 27.7.2017 החלטה משלימה בבקשה (להלן: ההחלטה המשלימה). בהחלטה זו נקבע כי לגבי הפרות אשר הוסרו במועד שאינו ידוע, יש לראות את מועד ההסרה כמועד הגשת בקשת הבזיון השנייה (21.5.2013), הוא המועד האחרון לחישוב הקנס. בהתייחס לכל אחת מההפרות המפורטות בפסק הדין, חויבו המשיבות בתשלום קנס בסך של 500
--- סוף עמוד 17 ---