--- סוף עמוד 116 ---
שנגרמת כתוצאה מהפרדה כזו בין נשים וגברים היא מידתית ואינה עולה על התועלת שבשילוב חרדים באקדמיה. כך לגישתם, בראש ובראשונה משום שההצטרפות למסלולי הלימוד הנפרדים נעשית מתוך רצון חופשי, ואין בה אלמנט של כפיה; שנית משום שההפרדה מוגבלת לכיתות הלימוד ואינה "זולגת" למרחב הציבורי במוסדות הלימוד; ולגישת השופט מלצר, אף משום שהפגיעה בזכות הנשים לשוויון עומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 3(ד)(3) לחוק איסור הפליה. דעתי כאמור שונה, ואבאר.
וולונטריות – האמנם?
10. יש קושי רב בהנחה שלפיה לנשים חרדיות נתונה בחירה חופשית אם ללמוד לימודי השכלה גבוהה במסלול "רגיל" או במסלול של הפרדה בין נשים וגברים. הנחה זו לא רק "חשודה" על פניה (ראו: רדאי, 247-246; והשוו: עניין ניב, עמ' 693); אלא שאף אינה מביאה בחשבון את המורכבות שכרוכה במעמד האישה בחברה מסורתית כדוגמת זו החרדית (ראו: אמנון רובינשטיין "החופש להסכים: כשאת אומרת כן, למה את מתכוונת?" הפרקליט נג 3 (תשע"ג); להלן: רובינשטיין – החופש להסכים). ככלל יש לכבד את האוטונומיה של הפרט לבחור את דרכו, ולהימנע מגישה פטרנליסטית השוללת את יכולת הבחירה של אישה במצב של אי שוויון. ואולם המציאות מלמדת כי לא פעם פרקטיקות שמפלות נשים נאכפות במגזר החרדי באמצעות לחץ חברתי משמעותי ביותר, ולעיתים אף כדי אלימות ממש, ובכל מקרה אינן תולדה של "בחירה חופשית". כך, למשל, ב-בג"ץ 746/07 רגן נ' משרד התחבורה, פ"ד סד(2) 530 (2011) (להלן: עניין רגן) התברר כי קיים אלמנט של כפיה ואף ננקטת אלימות כלפי נוסעים ונוסעות (מתוך החברה החרדית ומחוצה לה) שאינם מעוניינים בהפרדה בין נשים וגברים בתחבורה הציבורית (שם, פסקה כט). זה היה המצב גם בעניין פיליפ – שם נקבע כי יש להסיר מהמרחב הציבורי שלטים המורים לנשים להתלבש בהתאם לקוד צניעות ואוסרים עליהן להימצא במקומות מסוימים. התברר כי קוד הצניעות הנדרש שימש כתנאי למעבר באותם מקומות, "תוך הפעלת לחץ חברתי ופגיעה באוטונומיה ובביטחון של נשים" (שם, פסקה 39). על רקע דברים אלה, מותר להניח כי ישנן נשים חרדיות שאינן מעוניינות ללמוד במסלול של הפרדה באקדמיה, אך מסיבות תרבותיות ובשל לחץ חברתי אין להן את היכולת לבחור בלימודים מעורבים; וכי אלמלא היו קיימים מסלולים ללימודים בהפרדה, ייתכן שדרכן של נשים חרדיות להשתלבות במסלולי הלימוד הרגילים היתה קלה יותר.