--- סוף עמוד 117 ---
על כך יש להוסיף, כי קיים קושי ממשי לבחון את מידת הבחירה החופשית של נשים בלימודים בהפרדה, באמצעות אותם סקרים המתיימרים למדוד את שיעור ההיענות בקרב הציבור החרדי ללימודים במסלולים אלה. הניסיון מלמד כי תוצאותיהם של סקרי דעת קהל לא פעם מוטות בהתאם לאופן ניסוח השאלה – ועל כך מעידה יותר מכל העובדה שבסקרים שהובאו לפנינו, השתנו התוצאות בהתאם לגורם שמטעמו נערך הסקר (וראו דברים שנאמרו בעניין זה בפסקה 83 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר, בפסקה 23 לפסק דינו של השופט י' אלרון, ובפסקאות 31-30 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן). משכך, לטעמי יש לייחס לסקרים השונים שנערכו בנושא משקל מוגבל, אם בכלל, בבואנו לבחון את העדפותיהן של נשים חרדיות בנוגע ללימודי השכלה גבוהה; ואם כבר, הדגש הוא על כך שבמבט כולל על התוצאות ניכר שכמחצית מהנשאלים אינם מתנגדים ללימודים באקדמיה בכיתות מעורבות.
11. זאת ועוד. אפילו היינו מניחים שבחירתן של נשים לרכוש השכלה גבוהה תוך הפרדה בינן ובין גברים היא בחירה חופשית, וכאמור ספק בעיניי אם זה המצב בהינתן הלחץ החברתי בתוך המגזר החרדי ובשים לב לאי אמינותם של הסקרים שנערכו בנדון, לא היה די בכך כדי להצדיק פגיעה כה מהותית בשוויון. כפי שהבהיר השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בעניין רגן:
"לא לכל פרקטיקה תרבותית קבוצתית יש ליתן מקום, לא תמיד יש להתייחס לרצונו 'החופשי' של חבר בקבוצה תרבותית מסוימת כאל רצון חופשי, גם לא כל 'רצון חופשי' יש לכבד. כפיה היא כפיה, ובודאי כזו שיש בה גם הפליה, ואף שנעשו צעדים רחבים לתיקון עולם כלפי נשים בישראל (אחת הסוגיות המרכזיות במרבית חברות אנוש), צעדים אלה רחוקים מלהיות שוים בחלקים שונים בחברה והתמורות שחלו אינן זהות בכל חלקי החברה, על כל המשוכות ההיסטוריות והדתיות הרלבנטיות" (עניין רגן, פסקה י; וראו גם: עניין קול ברמה, פסקה 56).
הפרדה שאינה זולגת מכיתות הלימוד למרחב הציבורי – האמנם?
12. איני סבורה כי ניתן להשקיף על לימודים בהפרדה כאל פגיעה נקודתית בזכויות נשים, התחומה לדלת אמותיה של כיתת הלימוד. התייחסות כזו לוקה בחד-ממדיות, ואינה נותנת ביטוי ראוי לעוצמת הפגיעה ול"גלי ההדף" שההפרדה בין גברים לנשים יוצרת, לא רק באקדמיה אלא בחברה הישראלית כולה (ראו דברי השופטת ד' ברק-ארז בעניין קול ברמה, פסקה 7).
--- סוף עמוד 118 ---