"כידוע, על המבקש סעד מבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוטלת חובה מקדמית לשטוח את טענותיו והשגותיו בפני הרשות המוסמכת הנוגעת בדבר, טרם הגשת העתירה. חובה זו – כך פסק בית משפט זה – חלה גם בעתירות המכוונות נגד חקיקה ראשית...
בעתירות שעניינן תוקפו של דבר חקיקה – להבדיל מפרשנותו – לכאורה אין לרשות שיקול דעת שלא לפעול לפי החוק. על כן אין, למעשה, סעד אחר זולת פנייה לבית המשפט... עם זאת, בהחלט יתכנו מקרים שבהם פנייה מוקדמת לרשות המוסמכת או ליועץ המשפטי לממשלה, יש בה כדי להועיל. כך, למשל, כאשר שאלת חוקתיות החוק קשורה באופן הדוק לשאלת פרשנותו... יש לבחון, אפוא, בכל מקרה לגופו האם נכון לעמוד על הדרישה למצות ההליכים בעתירות שבהן נתקף דבר חקיקה ראשית, ואין להקפיד בכך הקפדה יתרה, שאינה הכרחית, מקום שדרישה כזו אין בה תועלת...".
--- סוף עמוד 39 ---
81. על אף הפסיקות שתוארו לעיל בהקשר לעילת מיצוי ההליכים, ומבלי לטעת מסמרות בדבר, שכן כאמור הסוגיה של אי-מיצוי הליכים איננה עומדת בלב העתירות שבפנינו – לשיטתי יש קושי בדרישה למיצוי הליכים בעתירות חוקתיות המופנות כנגד חוקתיות של חוק, ומקל וחומר בעתירות המכוונות כלפי חקיקת-יסוד של הרשות המכוננת. מכל מקום, סבורני כי נסיבות המקרה שבכאן אינן כאלה, אשר מצדיקות החלת דרישה של מיצוי הליכים בטרם הגשת העתירות (ובהקשר זה יוזכר כי הכנסת טענה בכתובים כי היא איננה עומדת על הדרישה למיצוי הליכים מולה).
הסיבה לכך היא שרוב הטעמים המבססים את עילת מיצוי ההליכים, שעליהם עמדתי לעיל – אינם מתקיימים, לרוב, ביחס לעתירות חוקתיות בכלל, וביחס לחוקי-יסוד בפרט. כך, למשל, הטעם לפיו מיצוי הליכים עשוי לייתר, או למקד את המחלוקת – איננו מתקיים, שכן אין זהות בין הגורם שחוקק את החוק (הרשות המחוקקת, באשר לחקיקה רגילה, או המכוננת, ביחס לחוקי-יסוד, כפי ענייננו כאן) לבין הגורם שלכאורה צריך לפנות אליו בטרם הגשת העתירה (היועץ המשפטי לממשלה, או היועץ המשפטי לכנסת). שני בעלי תפקידים רמי-מעלה אלה אינם יכולים לבטל חקיקה, או חקיקת-יסוד, שכן סמכויות אלה מסורות בעקרון לכנסת ולבית המשפט במסגרת הביקורת השיפוטית שהוא מפעיל. היועץ המשפטי לממשלה גם איננו יכול לסייע במציאת פתרון שייתר את העתירה, ואף במקרים בהם הוא סבור שחוק מסוים איננו חוקתי – הוא איננו יכול לבטל את החוק, או את חוק-היסוד, אלא שבסטיואציה חריגה שכזו – עליו לעתור לבית משפט זה לשם כך (שנער, בעמ' 5-4), או להחליט שיש מניעה משפטית להגן על החוק (ראו למשל: בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת [פורסם בנבו] (09.06.2020) ועיינו: בג"ץ 4287/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441, 474 (1993)).