--- סוף עמוד 60 ---
הנה כי כן סטיה מפרקטיקה חוקתית נכונה ומבוססת זו – יש בה משום שימוש לרעה בסמכות המכוננת.
לתחולה מיידית – אין גם הצדקה מבחינה מעשית
תחולה מיידית אף לא מוצדקת מעשית, שכן היא תורמת לשינויים חוקתיים תכופים ומזדמנים (מתוך הנחה מוטעית שבהתבטל האילוץ – ניתן יהיה לשנות שוב את ההסדר החוקתי).
לפיכך גם מעשית אין מקום לאפשר שינוי חוקתי מהותי כך שיחול באופן מיידי – וזאת על שום מה?
שהרי אם יקבע שהדבר אסור ללא תחולה פרוספקטיבית (לאחר הבחירות לכנסת העוקבת) – בשל השימוש לרעה בסמכות המכוננת – הדחף לשינויים קוניקטורליים יפחת, אם לא יתבטל כליל, והמשטר החוקתי שלנו ימצא רק נשכר. בדרך זו תתבטל התופעה השלילית, עליה התריעו רבים, ואותה תיאר לאחרונה ד"ר עמיר פוקס כך:
" הכנסות האחרונות שוברות שיאים של תיקון חוקי יסוד שוב ושוב לפי גחמות פוליטיות. התיקון הקיצוני ביותר היה "ממשל החליפים" ששינה ממש את שיטת המשטר בישראל, וזאת תוך מספר ימים של דיונים וללא מתן אפשרות אמיתית לחשיבה על משמעויותיו. אבל זו שיאה של מגמה שנמשכת שנים, של תיקונים בלתי פוסקים, שקשורים לסמכויות הממשלה, לעניני התקציב, חוק יסוד הכנסת, הבחירות ועוד. כל זה נובע משום שבישראל כדי לתקן חוק יסוד מספיק רוב רגיל (או רוב של 61 ח"כים) וניתן לתקנו ב-3 קריאות ביום אחד. זה מצב שאין לו תקדים והוא מעמיד, כל הזמן, בסיכון את כל השיטה ואת כל זכויות היסוד שלנו, תחת איום שכל רוב רגעי של 61 ח"כים יחליט להפוך את השיטה על פיה" (ד"ר עמיר פוקס השינויים התכופים בחוקי היסוד" המכון הישראלי לדמוקרטיה, 17.01.2021).
127. עדות להשתרשותה של נורמה זאת במשפטנו החוקתי ביחס לשינויים משטריים משמעותיים, ניתן לראות בכמה דוגמאות לשינויים שכאלה, אשר חוקקו באופן פרוספקטיבי. כך למשל, בחוק-יסוד: הממשלה (תיקון), ס"ח 2440, 346 (2014) (להלן: תיקון מס' 1), אשר קבע את הסדר אי-האמון הקונסטרוקטיבי, וכונן על ידי הכנסת ה-19, נקבע, בסעיף 9, כי השינוי יחול "החל מהבחירות לכנסת העשרים", קרי, תחולה צופת פני עתיד, אל הכנסת הבאה.
--- סוף עמוד 61 ---
128. הצו על-תנאי הראשון נסוב בעיקרו אודות מנגנון אי-האמון החדש שנקבע בסעיף 43ח לחוק-יסוד: הממשלה, לפיו אם הכנסת החליטה להביע אי-אמון בממשלת חילופים, ולהביע אמון בממשלה אחרת לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הממשלה – ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי בממשלת החילופים שבה הובע אי-האמון לא יהיו רשאים לעמוד בראשות הממשלה האחרת. מן האמור לעיל עולה שתיקון זה, ככל שהוא חל על מה שהתרחש בכנסת ה-23 ועל הממשלה ה-35, הכביד מאוד על המנגנון הקיים, שהוא ממילא מגביל ומוקשה בשל כך (ראו: טל לנטו "מתחת למכ"ם: אי-אמון קונסטרוקטיבי בישראל" עיונים כרך 33 280 (2020)). יתר על כן אם היתה מבוטלת לחלוטין האפשרות להביע בכנסת אי-אמון בממשלה, יתכן שהייתי גורס שמדובר לא רק בשימוש לרעה בסמכות המכוננת, אלא בתיקון חוקתי לא חוקתי. דא עקא שפה לא נשללה אפשרות זו לחלוטין, ולכן רק החלתו המיידית של התיקון (לאחר הבחירות וטרם הקמת הממשלה החדשה) היתה פגומה, ונגועה בליקוי של שימוש לרעה בסמכות המכוננת.
עם זאת נוכח העובדה שהכנסת ה-23 סיימה ממילא את כהונתה – ניתן איפוא להסתפק בהתראת הבטלות לגבי תיקון מסוג זה בעתיד, ובכך התוצאה תידמה לזו שננקטה בחקיקה ביחס לתיקון מס' 1 הנ"ל (עיינו גם בפיסקאות 129-128 שלהלן).