140. כידוע, כל חוק, או תיקון לחוק, ומקל וחומר חקיקת-יסוד, או תיקונים חוקתיים – צריכים להיות כלליים (השוו: בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 35 (02.04.2013)), וזאת כנגזרת מעקרון שלטון החוק במובנו המהותי (ראו: בג"ץ התקציב; טמיר). דרישות אלו נועדו להבטיח שההסדר הנורמטיבי ייעשה, כאמור, במידה קרובה ככל האפשר, מאחורי "מסך הבערות" – בתנאים בהם אין ודאות באשר לשאלה עם מי יטיב החוק הרלבנטי (מדינה וויצמן, בעמ' 645; וראו בהקשר זה גם את האמור בפיסקה 122 שלעיל).
בהקשר האמור, חברנו, השופט נ' הנדל קבע בעניין המרכז האקדמי דברים שאני סבור שהם יפים אף לענייננו, וכך הוא התבטא:
"נוחות פוליטית ודילוג על משוכות פוליטיות עשויים להיות חלק מכללי המשחק. והמשחק עדין הוא. עם זאת, יש להכיר במעמד המיוחד של חוק יסוד. נורמה המיועדת והמאפשרת לשחקן A (קרי, הממשלה המכהנת) להתגבר על משוכות פוליטיות, אך מציבה רף גבוה יותר בפני שחקן B (ממשלה עתידית שלא תיהנה מהוראת השעה ותידרש להתמודד עם פיקוח פרלמנטרי מחמיר), נושאת, במובנים מסוימים, אופי פרסונאלי. משום כך, היא מעוררת קושי, ולא ניתן לייחס לה אופי ומעמד חוקתיים...
קושי זה אף מתעצם במידה מסוימת נוכח שני הכובעים שחובשת הכנסת, ומעוררים סוגיה מעניינת של ניגוד עניינים: הכנסת ה-34, בכובעה כרשות מכוננת, "מכוננת לעצמה" נורמה ייעודית שתסדיר אך ורק את יחסיה שלה, בכובעה כרשות מחוקקת, עם הממשלה (לדיון במגבלות אפשריות על "חקיקה עצמית" – בין היתר, בשל ניגוד עניינים ופגיעה בהפרדת הרשויות – ראו יואב דותן "איסור 'החקיקה העצמית' כמגבלה חוקתית בפסיקת בית המשפט העליון" משפטים לא 771 (2001) (להלן: דותן, חקיקה עצמית); איל גבאי "שינוי רטרוספקטיבי בחוק-יסוד: הממשלה – חוקתיותו" הפרקליט מד 151, 170-172 (1998)).
ונבהיר – הביקורת העניינית שבמונח חקיקה פרסונאלית עשויה להיות נכונה לא רק לאישי (חקיקה המופנית כלפי אדם פרטי) אלא גם לאישיות המשפטית. לא רק פרסונאלית, אלא גם כזו העוסקת ב"פרסונה" מוסדית..."
--- סוף עמוד 66 ---
(עניין המרכז האקדמי, בפיסקה 6 לחוות דעתו שם, וראו גם פיסקה 10 לחוות דעתי שם; ההדגשות הוספו – ח"מ)).
הנה כי כן, חקיקה, וחקיקת-יסוד פרסונליות – פוגעות בשלטון החוק ובעיקרון הפרדת הרשויות. זאת, מאחר שהרשות המחוקקת גולשת לתחומה של הרשות המבצעת, שתפקידה הוא ליישם נורמה כללית על מקרים פרטניים ("תפקיד המחוקק הוא לקבוע נורמות כלליות, ולא לעסוק במקרים בודדים ומסוימים, אשר הטיפול בהם מסור לרשות המבצעת", כפי שנאמר ב-ע"פ 213/56 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלכסנדרוביץ, פ"ד יא 695 (1957)). לעיתים אף מוסג גבולה של הרשות השופטת, שכן הרשות המחוקקת משתמשת בכוחה כדי "לשפוט", לחובה או לזכות, אנשים מסוימים (טמיר, בעמ' 185). בכך חקיקה שכזו לוקה גם באמת המידה של המובחנות, הוא הקריטריון המקובל על חברתנו, השופטת ד' ברק-ארז, בבג"ץ התקציב.