141. ניתן גם לומר כי כלליות ההסדר הנורמטיבי שואפת להגיע אף להתאמה עם עקרונות המוסריות והצדק (עיינו: חיים גנז "על כלליותן של נורמות משפטיות" עיוני משפט טז 579 (תשנ"א-תשנ"ב)). יתר על כן, קיים קשר בין רטרואקטיביות של נורמה, לבין מידת הכלליות שלה, שכן החלת ההסדר הנורמטיבי באופן רטרואקטיבי מגדירה מראש על מי הוא יחול, ובפרט מי הגורמים שעימם החוק ייטיב (ראו: טמיר, בעמ' 180).
142. בנוסף לאמור, סעיף 1 לחוק-יסוד: הכנסת קובע כי: "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה", וסעיף 1 לחוק-יסוד: הממשלה מורה כי: "הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה". מהוראות חוקתיות אלה, אף שהן הצהרתיות בעיקרן, נגזרת החובה על רשויות אלו לפעול למען האינטרס הציבורי, אשר בעבור שמירה עליהם ניתנו להן הסמכויות האמורות. מכך נובע כי הכנסת והממשלה אינן רשאיות להפעיל את סמכויותיהן לצורך קידום אינטרסים פוליטיים צרים של בעלי התפקידים המכהנים במוסדות הללו (מדינה וויצמן, בעמ' 624-623). התופעה הפסולה של שימוש בחקיקת-יסוד כדי לשרת תכלית פרסונלית הוכרה בספרות כ"שימוש לרעה בחוקתיות זמנית" (עיינו: רוזנאי, שימוש לרעה, בעמ' 1386; קלגסבלד, חוק יסוד סותר, בפרק ז').
בהמשך לאמור, מדינה וויצמן עומדים במאמרם הנ"ל על הקושי המתעורר במקרים בהם חברי הכנסת קובעים נורמות חוקתיות-מוסדיות, המסדירות את שיטת הבחירות והמשטר, במטרה לקדם את אינטרס הרוב (הקואליציוני, למשל) שהשיגו (מדינה וויצמן, בעמ' 648-644). וכך נכתב על-ידם בהקשר זה:
--- סוף עמוד 67 ---
"הדין הוא שהרוב בכנסת אינו רשאי לקבוע הסדרים שתכליתם העיקרית היא קידום אינטרסים שלו, כגון הגדלת סיכוייהם של חברי הכנסת המכהנים להיבחר מחדש, או הנצחת סטטוס-קוו מסוים.
[...]
הכנסת אינה רשאית לקבוע הסדרים בתחום הבחירות לכנסת שתכליתם העיקרית היא קידום אינטרסים של הרוב בכנסת, תהא התועלת הציבורית שנובעת מהסדרים אלה אשר תהא" (שם).
143. בענייננו, התיקון לחוקי-היסוד, בכל הנוגע לצווים על-תנאי הראשון והשלישי, מעורר חשש שמא הוא נעשה בכדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים קצרי-המועד של מי שהתקשרו בהסכם הקואליציוני – ונועד להתגבר על חוסר האמון האישי ההדדי שהיה קיים בין ראש הממשלה לבין ראש הממשלה החלופי המיועדים, כדי להבטיח שכל אחד מהם יהיה מנוע מלהחליף את האחר במקרה של הבעת אי-אמון מצד הכנסת בממשלה (השוו: פיסקה 19 לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית בפסק הדין המשלים בעניין הרכבת הממשלה); וראו גם: רוזנאי, מרמה חוקתית). בכך נוצר, למעשה, "מאזן אימה" בין ראשי הסיעות הגדולות, שמטרתו למנוע את פירוק הממשלה בשל הצבעת אי-אמון, ולסכל בפועל כמעט לחלוטין את כוחה של הכנסת להביע אי-אמון בממשלה.