164. לבסוף, אציין כי כולי תקווה שלא יתעורר בעתיד הצורך לממש את התראת הבטלות הנ"ל, וכי ההתראה תהווה תמריץ מספק להימנע מהפגם הקונסטיטוציוני שנפל פה באקטים הנורמטיביים, שהיו נושאי הצווים על-תנאי: הראשון והשלישי.
--- סוף עמוד 78 ---
לחתימת דבריי, אחזור על אשר נקבע בפרשת בנק המזרחי:
"... תיקון בחוקה אל לו שייעשה כדבר שבשגרה, חלילה לה לחוקה ולערכים החוקתיים הגלומים בה שיכופו ראש וישתנו עם כל רוח מצויה. יציבות החוק, ועל אחת כמה וכמה יציבות החוקה, הן ערך כשלעצמו.
לכך ייתן המחוקק את הדעת בטרם יקבל חוק, שהרי החוק, ועל אחת כמה וכמה החוקה, באים לקבוע כללים ועקרונות אשר צריכים לכוון את דרכו של האזרח לאורך ימים ושנים שיבואו" (שם, בעמ' 456).
סוף דבר
165. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחברותיי ולחבריי כי נדחה את העתירות, אך נוציא התראת בטלות מרוככת, כאמור בפיסקאות 153 ו-161 שלעיל, באשר לסוגיות הנכללות בצו על-תנאי הראשון והשלישי.
נוכח חשיבות הדברים, אציע עוד כי לא נעשה הפעם צו להוצאות.
אחרי הדברים האלה
166. לאחר עיון בחוות הדעת של חבריי – תגובות רבות לי, ואולם אשאיר אותן לפיתוח פסיקתי עתידי (שבו לא אוכל ליטול חלק כשופט בשל פרישתי) וכן לדיון אקדמי.
לפיכך אסתפק רק בשלוש הערות:
א) חברי, השופט נ' הנדל, הוא שפיתח בעניין המרכז האקדמי את עילת הפסלות החוקתית של פגם מוסדי-פרסונלי בהליכי הכינון, ולא ברור לי מדוע הוא מסתייג מעילה זו כאן.
ב) חברי, השופט ד' מינץ, מפנה בחוות דעתו למשפט משווה ומציין (שם בפיסקה 4) כי בבלגיה עם קבלת החלטה על בחינת הצורך בתיקון החוקה – שני בתי הפרלמנט מתפזרים באופן אוטומטי, והדיון בתיקון החוקה נערך במקרה כזה לאחר בחירות, כאשר לבסוף ההחלטה על תיקון החוקה מצריכה רוב מיוחד של שני שלישים בשני הבתים (ההדגשות שלי – ח"מ).
--- סוף עמוד 79 ---
התנהלות חוקתית שכזו – קיצונית הרבה יותר מהתראת הבטלות המרוככת המוצעת על ידי, ולכן מסקנתו כי דין העתירות להידחות ללא סייג איננה עומדת בקנה אחד עם הדוגמאות שהוא עצמו מביא.
ג) האבחון בין התראת הבטלות שהוצאה בעניין המרכז האקדמי ובבג"ץ התקציב לבין התראת הבטלות המוצעת על ידי כאן – מוקשה בעיניי.
167. עמדתי הנ"ל נותרה לפיכך בעתירות שלפנינו בבדידות. יחד עם זאת לדעת מיעוט, או לדעת יחיד יש חשיבות רבה בשיטתנו המשפטית וכן במשפט העברי (ראו: יעקב אבי ברוך טירקל "ועל דעת היחיד" מחקרי משפט יט 413 (2003); Ruth Badar Ginsburg, The Role of Dissenting Opinions, 95 (MINNESOTA LAW REVIEW 1 (2010).